Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: השיגעון של ז'אן

יום ראשון חמש אחה"צ, קו האופק הפסטורלי של ים התיכון מופיע מאחורי גבו של ז'אן-מארק ואלה, הבמאי של הסרט "קרייזי". האווירה בחדר נעימה, כיבוד קל, שתייה מכול הסוגים וז'אן-מארק נראה עייף במקצת אך נינוח. בשבת אחה"צ הם נחתו בשדה התעופה, ובלילה הוא וכוכב הסרט, מארק-אנדרה גרונדין כבר קפצו להקרנה של סרטם בסינמטק תל אביב. כעבור מספר שעות הם עלו על רכב צפונה לסינמטק חיפה ולמחרת בבוקר הם הגשימו את חלומם וביקרו בירושלים. הם כל כך רצו לצלם את הסרט בישראל אבל הביטוח לא אישר להם לכן הם נאלצו לצלם את הסצנות שמתרחשות בישראל, במרוקו. ביום שני בלילה הם עלו על המטוס בחזרה לקנדה.

"קרייזי" הוא אחד הסרטים המענגים ביותר שתראו בתקופה הקרובה. מדובר בדרמה משפחתית אנושית ומרגשת שמתלבשת כמו כפפה ליד בתקופת הקיץ שבה אנחנו נמלטים מהחום הכבד אל בתי הקולנוע הקרירים כדי להיסחף לתוך עלילות קולנועיות ולשכוח את החום היוקד בחוץ. זו כנראה גם אחת הסיבות להצלחה ההיסטרית של הסרט בקנדה. כאשר הגעתי בסוף יוני למונטריאול הסתבר לי שלא "מלחמת העולמות" ו"באטמן לנצח" האלימים הם הסרטים המדוברים של הקיץ אלא דווקא הדרמה הקוויבקית הצנועה והמרגשת. מצאתי את בית הקולנוע היחיד שהציג את הסרט עם כתוביות לאנגלית והתאהבתי.

[*]

"סרטך היה להיט עצום בקנדה שהתחרה בכבוד מול שוברי קופות אמריקאים. האם הופתעת מההצלחה שלו?"

"לא צפיתי את זה, הייתי מופתע אבל באותו הזמן חלמתי על ההצלחה הזו. שנים שעבדתי על הסרט, זה חלום שהתגשם. הצלחה כזו אי אפשר לתכנן, יש המון סרטים מעולים ומופלאים שלא הצליחו. אני מאמין שזה עניין של טיימינג, מזל, כימיה. הקהל והביקורת היו מוכנים לסרט הזה בו זמנית".

"זו פעם שנייה שאתה משתף פעולה עם מארק-אנדרה גרונדין, הוא היה אז בן 11. איך היתה החוויה לחזור ולשתף איתו פעולה?"

זה חלק מהמסע שלי. בשנת 1993 הוא היה ילד קטן וממש התאהבתי בו. הוא הצטלם לסרט שלי, Fleurs magiques, Les. החלטתי לשמור איתו על קשר והפכתי לחבר טוב של ההורים שלו. המשכנו להפגש כל שנה ב 10 במרץ. לי יש יום הולדת ב 9 במרץ ולו יש יום הולדת ב 11 במרץ. חלפו עשר שנים וכשהתחלנו ללהק את הסרט פניתי אליו שיקרא את התסריט. הוא הגיע לאודישן והוא היה כל כך מיוחד. הוא הרגיש כמו גרסה סקסית ומלאת כריזמה של סיד וישס. הוא היה פשוט מדהים, כאילו התסריט נכתב במיוחד בשבילו.

[*]

הבן שלך אמיל לוהק לתפקיד של ז'אק הילד. איך היה לביים אותו בתפקיד כל כך מורכב?

לא הבנתי שאני לוקח על עצמי משימה קשה בכך שבחרתי אותו לתפקיד. כשבחנתי אותו בבית עם המצלמה זה היה כל כך קל בשבילו. כשהגעתי לאודישנים הבאתי למפיקים את הקלטת אבל לא רציתי שהם ידעו שזה הבן שלי ומתוך מאתיים ילדים, הבן שלי נבחר. הוא לא רצה לשחק בסרט. הוא לא רצה להפסיד בית ספר. הוא היה מצוברח כי הכרחנו אותו להשתתף בסרט. בהתחלה הוא כעס אבל התלהב במהירות. היה קל לעבוד איתו כשחקן, אמרתי לו לצעוק על מישל (האבא), כמו שהוא צעק על אחי

[*]

"מישל קוט מגלם אב מאוד אוהב ועם זאת מאוד מאצ'ו, שמרן וקשוח. איך היית מתאר את אביך?"

כשהיינו ילדים אבא שלי היה קשוח וקר יותר. לא היית מוצא אבות בשנות השישים ששיחקו עם הילדים שלהם, שירימו אותם, או יחבקו אותם. לא היו עושים כאלה דברים. זה היה מראה שמשהו לא בסדר עם האבא. בעיקר בקטע של החיבוק. בסרט היינו צריכים לגרום לקהל להבין שהבן מעריץ את האב למרות שהוא אדם קשה. הבן מעריץ את הדרך שהאב אוהב מוסיקה ושר. בסרט יש שלושה חלקים: אבי הנערץ, אבי האויב, אבי החבר – זה מסלול שכול ילד באותם השנים עבר בקוויבק.

"הסרט מבוסס על חייו של פרנסואה בולה, שותפך לכתיבת התסריט. מה משך אותך בסיפור החיים שלו?"

פרנסואה סיפר לי על החיבוק היחיד שהוא קיבל מאביו בהלוויית אחיו. האב הגיש לו את היד ולפתע חיבק אותו. בפעולה הזו הוא הצהיר שהוא מעדיף לקבל אותו כפי שהוא מאשר לאבד אותו. מאותו רגע הם לא דברו על הזהות המינית שלו. לקח שנים עד שהאב קיבל את זה שהבן שלו הומו והוא היה יכול להביא את בן הזוג שלו הביתה.

[*]

"אבל איך אתה מזדהה עם זה בתור סטרייט?"

כמו הגיבור, גם אני גדלתי במשפחה קתולית ושמרנית לא רציתי להאמין באלוהים יותר, אבל תמיד בקשתי ממנו שיוכיח לי שהוא קיים, כמו ג'יימס סטיוארט ב"חיים הנפלאים". אני מאמין שעכשיו אני מלמד את ילדי להאמין בעצמם, לטמון בהם מסר של תקווה ואמונה ברוח האנושית. אני רוצה שהם יתפללו במה שהם מאמינים ורוצים להאמין. אני יודע שזה נשמע נאיבי, אבל אני באמת מנסה לתת להם כלים להנות מהחיים, להנות מרוחניות, מה שמכיל את האנושיות, אינסטינקטים. אני מאמין שהדת הכי גדולה זו האהבה – זו גם הפילוסופיה שמאחורי הסרט. זה לא הסיפור של הסרט אבל זה מה שעומד מאחוריו.

לפתע בלי שום קשר לשאלה, הבמאי העייף פרץ בוידוי מפתיע.

לפעמים אני מרגיש כמו מתחזה, שאני לא רוצה להיות חלק מזה. אנשים רוצים לראיין אותי, אנשים קוראים ונהנים לשמוע ולקרוא על יוצרים מדברים על הזהב שלהם, המשימה שלהם. הסרט הוא בהחלט השתקפות של זה. המוסיקה היא הדרך של ז'אק לחיות, בעזרתה הוא שורד. כאשר הוא מקשיב למוסיקה הוא חי את מה שהוא באמת. הוא יכול להיות מה שהוא באמת. כאשר הוא שר "האם אתה שומע אותי מיג'ור טום", הוא בעצם שואל את אלוהים האם הוא שומע אותו. זה מתאים לקארמה ולנשמה שלי.

[*]

קודם לכן דברנו על התסריטאי ועל התסריט. המשבר של הסרט נע סביב המיניות של ז'אק אבל לא ממש מראים אקטים מיניים עם גברים. האם זו בחירה מודעת?

אם זה היה סרט בבימויו של פרנסואה (התסריטאי), היו שפע של סצנות מין בין ז'אק לפרטנרים שלו. אני רציתי שהסרט יהיה עדין. התמקדתי במערכת היחסים בין האב לבן, לא לחשוף יותר מדי, להיות מאופק. לא רציתי שזה יהיה סרט גייז, כמו שלא רציתי שזה יהיה מלודרמה סוחטת דמעות. אותו הדבר עשיתי עם הסצנות המרגשות בסרט. זה קל לגרום לאנשים לבכות. רציתי להתרחק מזה, לצלם מרחוק, לצלם מהגב, לבנות קומפוזיציות מנוכרות, אין קלוז אפ על הפנים. להיות מעודן זה מושלם בשביל הסרט.

[*]

הפרנסה העיקרית שלך היא לא מקולנוע אלא מפרסומות, אתה במאי פרסומות מאוד מבוקש בקנדה.

אני אוהב לביים פרסומות כי זה בעצם חזרות לעשייה קולנועית.

נראה כאילו תעשיית הקולנוע בקנדה תקועה במקום. אפשר למנות על יד אחת חמישה שמות של במאים שמוכרים כיום מבחינה בינלאומית: אטום אגויאן, טום פיצ'גרלד, רובר לפאז', גיא מאדין, ודניס ארקן. את קרוננברג אני לא מחשיב כי הוא לא פועל בקנדה.

טום פיצ'גרלד כבר לא עובד בקנדה אז אני לא מחשיב אותו, ורובר לפאז' לפי דעתי מחזאי מעולה וקולנוען בינוני, גיא מאדין זו דוגמה ליוצר מרתק וייחודי ודניס ארקן שם את קוויבק על המפה הבינלאומית. כדי להפוך ליוצר מפורסם מבחינה אוניברסאלית, הבמאי צריך למצוא את הקול הייחודי שלו, וזו משימה מאוד קשה. "קרייזי" היא הדרך שלי לצאת החוצה, האמירה האומנותית הייחודית שלי. הצרפתים מבחינתי הם כמו הוליווד - יש להם תעשייה מבוססת וחזקה. עכשיו אנחנו מנסים לבנות את הקהילה הקולנועית שלנו, אנחנו מוציאים סרטים שונים ומגוונים והם מצליחים מאוד בקוויבק אבל רובם עדיין לא פרצו החוצה, הם יותר פונים לקהל המקומי.

[*]

אתה יכול לספר מי הבמאים שהשפיעו עליך או כאלו שאתה אוהב במיוחד.

פרנק קפרה ב"חיים הנפלאים" - צפיתי בסרט כשהייתי ילד קטן ועד היום הוא גורם לי להרגיש טוב. סטנלי קיובריק, הוא גאון, כשאני רואה את סרטיו די ברור שהוא גאון אמיתי אני די מקנא בו. אני גם מאוד אוהב את דיוויד לינץ', ליאו קראקס, פול תומאס אנדרסון – "מגנוליה" הוא סרט יצירת מופת. גאס ואן סנט הוא עושה הכול מסחרי, אומנותי ואישי והוא פשוט עושה הכול טוב מאוד. אני משוגע על וונג קאר וואי ועוד יותר אוהב את הצלם שלו, כריסטופר דויל. העבודה שלו על "2046" פשוט מדהימה, כל כך הרבה צילומים, זה מדהים מה שוונג קאר וואי עושה. הבן אדם חולה רוח. אני גם משוגע על ברוס לי ועל הסרט "הדרקון". יש ב"קרייזי" סצנה שהוא עושה בחדר קטעי קראטה ויש גם פוסטרים שתלויים בחדר.

ונסיים עם תמונה של הבמאי, ז'אן מארק וואלה (משמאל) והשחקן מארק-אנדרה גרונדין והנוף היפואי.

[*]