Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מפלצת של סרט - לי-און פרץ על סרט האנימציה החדש

מאת: לי-און פרץ

ארבעה עשר סרטי אנימציה דיגיטלית ארוכים יוצאים השנה לבתי הקולנוע בארצות הברית. היו זמנים, בהם כשהזדמן לנו לראות בשנה אחת שני סרטי אנימציה חדשים אמריקאיים היינו רואים בכך שנה נדירה. הזמנים ההם חלפו, כאמור, ופינו מקומם לשנים עתירות אנימציה הוליוודית.

אבל לא רק הכמות היא העניין, כי אם גם הפונקציה – סרטי האנימציה הממוחשבת לא רק מתרבים, אלא גם באים על חשבון הסרטים הלא-מונפשים, וכמובן על חשבון האנימציה הקלאסית. הייתכן כי בעוד שניים-שלושה עשורים יתהפך היחס בין אנימציה לבין קולנוע בצילום רגיל? האם נראה אז סרטים כ"וירה דרייק" באנימציה?

[*]

את סטיבן ספילברג מטריד הנושא הזה, והוא אפילו הציע בשעתו ליצור אמנה שתחייב את במאי הוליווד להשתמש באנימציה ממוחשבת אך ורק למטרות שאינן ברות השגה באמצעים לא אנימטיביים.

ג'יימס קמרון ורוברט זמקיס, לעומת זאת, חוגגים עם הטכנולוגיות החדישות, ושניהם מקדמים את השלב ההוא, בו נראה אנימציה בסרטים שכיום אינה מקובלת בהם. קמרון עמל כיום על סרט בו הדיגיטציה תירש את מקום הצילום. זמקיס כבר הפיל עלינו בעבר את "רכבת לקוטב", מהסרטים התמוהים שנראו בשנים האחרונות.

[*]

אולי היה צורך בקורטוב ספילברג בכדי "להרגיע" את זמקיס ולאפשר לו להפיק סרט אנימציה באותה טכניקה בה ביים את "רכבת לקוטב", אולם הפעם עם צידוק לעצם קיומה של האנימציה. לאחר "רכבת לקוטב" המבאס מגיע אלינו סרט העשוי אף הוא בטכניקת ה"פרפורמנס קפצ'ר", אולם הפעם נהנה הסרט מאיכויות אנימטיביות מחממות לב.

ה"פרפומנס קפצ'ר" (או "מושן קפצ'ר", כלומר "לכידת תנועה") היא טכניקה המבוססת על דגימת שחקנים באמצעות חיישני תנועה המוצמדים לגופם, ומתואמים עם נקודות שנקבעו במרחב גרפי תלת מימדי. המערכת הממוחשבת משלימה את התוצר לכדי אנימציה גרפית המבוססת על השחקן האמיתי. כאן ניתן להתחכם ולתת לשחקן לשחק, למשל, גורילה – אנדי סירקיס בתפקיד קינג קונג, ברימייק הוירטואוזי של פיטר ג'קסון מ-2005.

[*]

"מפלצת של בית", שבוים בידי הישראלי לשעבר גיל קינן והופק בידי זמקיס וספילברג, אמנם משתמש בדגימת שחקנים, אך הדמויות מוקצנות כמקובל באנימציה, מה שבא לידי ביטוי הן בעיצובן והן בתנועתן. העלילה עתירת הדימיון מהווה גם היא צידוק לבחירה באנימציה.

שנות השמונים, עבור מי שעבר אותן כנער, אופיינו בקרפים עמוסי גבינת "עמק" מותכת ובסרטים קלילים בהפקת סטיבן ספילברג. בעוד שאת עיקר מרצו השקיע בבימוי סרטים כ"אינדיאנה ג'ונס" ו"הצבע ארגמן", הפיק ספילברג סרטים נפלאים כ"פולטרגייסט", "הגוניס", "יום במלכודת" ואחרים. במידה מסוימת נשכחו רבים מן הסרטים ההם (ספילברג ידע כנראה לבחור מתי לביים ומתי להסתפק בהפקה), אולם ילדי שנות השמונים עדיין כמהים למשהו בטעם ההוא של פעם.

[*]

עכשיו זה כאן: מעין בין כילאים של "הגוניס", "פולטרגייסט" ו"זהירות, הבית מתפרק", כאשר הפעם הטכנולוגיות הן בנות זמננו אולם תווית האיכות היא, כבעבר, של זמקיס (שביים עבור ספילברג כמה וכמה מהסרטים ההם באותה התקופה).

הסרט החדש מביא את סיפורם של שלושה נערים, המגלים שלבית מסוים בפרבר מגוריהם רצון משל עצמו והוא עלול, פשוטו כמשמעו, לזלול עוברים ושבים. "ליל כל הקדושים" קרב ובא, אותו לילה בו יתדפקו על דלתות הבתים נערים בקבוצות ויציעו "ממתק או תעלול". היות ושלושת הגיבורים חרדים מפני תעלולים על חשבון הבית, הם ממהרים לחפש את הדרך למגר את האויב הביזארי.

[*]

גם כשהתסריט אינו מהודק דיו, קשה שלא להתפעל מדמויות משעשעות כדוגמת הרוקר הפרוע המעורב בעלילה, או צמד שוטרים - האחר ותיק ומרובע, והשני, יחסית בתחילת דרכו, אצבעו קלה על ההדק (פרודיה מוצלחת על הנוסחה הדרמטית הכה משומשת בה נתקלנו בסרטים כ"נשק קטלני" ו"שבעה חטאים"). ומעל הכל - אווירת האייטיז השורה על הסרט (גם אם אינו מתרחש באייטיז) חוברת כאן בחוכמה רבה לטכנולוגיות המאה ה-21, ומאפשרת לילידי שנות השבעים (היינו נערי שנות השמונים) להרגיש בבית.

לא בטוח כי הסרט מתאים לילדים קטנים - אך אם ניזכר בסיקוונס הסיום של "הארי פוטר וגביע האש", למשל - מי יודע, אולי אני הוא המיושן. מה גם ש"מפלצת של בית" ידידותי יותר מ"גביע האש", מפחיד פחות, ולפחות עבור קהל בוגר - מהנה.