חדשות סרטים

דם,אש ופיוט - מחווה לסם פקינפה בפסטיבל הסרטים בחיפה

דם,אש ופיוט - מחווה לסם פקינפה בפסטיבל הסרטים בחיפה
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
מאת: ארז בר

כשנשאל פעם הווארד הוקס,אחד מבמאיה הדגולים של הוליווד הקלאסית ("נהר אדום", "נערתו ששת") מה יחסו לסרטיו של סם פקינפה,ענה הלה בציניות: "בזמן שהוא הורג אדם אחד בסרט, אני כבר מספיק להרוג עשרה".

משפט מסוג זה לא היה זר לפקינפה, שזוכה השנה לרטרוספקטיבה נפלאה (חמישה סרטים עלילתיים ושלושה סרטי תעודה) בפסטיבל הסרטים של חיפה שנפתח אמש.



ברוב שנות הקריירה הגועשת שלו, נאבק הגאון המקולל וה'נון-קונפורמיסט' בכל אותם אלו שאיימו על שלמות יצירתו, כשבמקביל אוים לכרוע תחת הדמונים הפרטיים שלו עצמו (התקפי זעם, שתיינות ומאוחר יותר שימוש בסמים). אדם ססגוני, קשה אך גם רגיש ונוגה, יוצר בלתי מתפשר, מורכב מאוד וכריזמטי, שנחשב ל"ילד הרע" של הוליווד והיפנה לא פעם את גבו בבוז אל מול ראשי האולפנים והמפיקים, שקיצצו ללא רחם בסרטיו.

בין אם רצה בכך או לא, שמו של פקינפה קשור עד היום בעבותות של ברזל לדרך הצגת האלימות של הקולנוע המודרני. סגנונו המהפכני בהקשר זה, היקנה לו מעריצים חרופים מחד ומבקרים תוקפניים מאידך, ביניהם אף במאים ושחקנים מקרב הוליווד הישנה (ע"ע הווארד הוקס).



היה זה סרטו הגדול ביותר ומה שנחשב כיום לאחת מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים - "חבורת הפראים", מערבון לירי וברוטאלי מ-1969, שהפציץ את המסך בחזיונות כוריאוגרפיים ומדממים של אלימות גראפית מצמיתה, שכמוה טרם נראתה עד אז בקולנוע (מכאן אגב גם הכינוי שהודבק לו, "סם המדמם", שפקינפה שנא כל כך).

מכל מקום את גדולתו של פקינפה, אחד מן הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע ומהבודדים שבאמת הבינו משהו בז'אנר המערבון (הוא היה נצר למשפחת חלוצים מפורסמת של המערב), לא ניתן לבחון ולחקור רק באספקלריה של אלימות קולנועית גרידא. יצירתו העשירה כל כך נבחנת בימינו (ונבחנה אף בחייו, אם כי בהיקף קטן יותר) באספקטים שונים ומגוונים של השתקפות התרבות האלימה של החברה האמריקנית בסרטיו. הריאליזם הנוקב והלירי בתיאור דמדומי המערב הפרוע בשילוב התשוקה הרומנטית והנוגה אל העבר, ובחינה פסיכולוגית ופסימית של יצר האדם, הנמצא בחברה שמונעת מיצרים שפלים.



כמו מורדים גדולים אחרים בדורו (ג'ון קסאווטס, ארתור פן ועוד) היה פקינפה נציג בולט בתור הזהב השני של הוליווד של שנות השישים ותחילת שנות השבעים, וממבשריו הגדולים של הקולנוע המודרני.

לאחר שהחל את דרכו בתיאטרון ובכתיבת תסריטים לסדרות מערבונים בטלביזיה, נלקח כבן חסותו של הבמאי הגדול דון סיגל ("פלישת חוטפי הגופות,"הארי המזוהם") ועשה את צעדיו הראשונים בקולנוע. לאחר שביים את "ליווי מסוכן", מערבון בינוני שהיה לו סרטו הראשון ב-1962, הוציא מתחת לידיו פקינפה את יצירת המופת הראשונה שלו - "רכב ברמה" (או "הארץ התיכונה" - שיצא בימים אלו ב- DVD - וורנר הום וידיאו),בכיכובם של רנדולף סקוט וג'ואל מקריי.



בסרט זה ניתן לראות למעשה את התמה המרכזית שתעבור כחוט השני בכל סרטיו הבאים - שילוב מרטיט של ברוטליות ופיוט, קינה מלנכולית ורומנטית על עולם הולך הולך ונעלם ובחינתם של גיבורים אינדיבידואליסטיים בעלי קודים מצפוניים משלהם בחברה משתנה.

המשיכה של פקינפה לאותם גיבורים אאוטסיידרים, נציגי הגבריות "הישנה", הקלאסית, בנוסח ספריו של ארנסט המינגווי, נורמן מיילר והרמן מלוויל שיקף היטב את דמותו של המורד הגדול.



מעטים היוצרים שסרטיהם שיקפו באופן דומה כל כך את אישיותם. "תמיד הייתה לי משיכה ליוצאי הדופן", אמר פעם בראיון, "נכון, אם אינך מתפשר, אתה נותר לבדך בעולם, אבל אם בכל זאת התפשרת איבדת את חירותך כבן אנוש. על כן אני מצדד במתבדלים. אני מניח, אם כן, שאני רומנטיקן".

ההתעסקות הייחודית במושגים של אלימות, גבורה, כבוד ומוות מצאה את ביטויה ביתר שאת גם במערבון הבא של פקינפה - "מייג'ור דנדי" (1965) עם צ'רלטון הסטון וריצ'ארד האריס. הסרט נלקח מידיו של פקינפה, קוצץ באכזריות, דבר שגרם לפקינפה להתנער ממנו (רק בשנים האחרונות יצאה גירסה מחודשת ומורחבת ב - DVD, שעושה צדק היסטורי לסרט הנפלא הזה).



אולם היתה זו כאמור היצירה "חבורת הפראים" (בכיכובם של ויליאם הולדן וארנסט בורגנין), שהקפיצה את פקינפה לקדמת הבמה ומשכה אליו בבת אחת את אור הזרקורים. האלגוריה המופתית והברוטלית אודות פורעי החוק המזדקנים בצל דמדומי המערב הפרוע לוותה בטכניקות עריכה וצילום מופתיות - אותו סלואו מושן מפעים שהופיע כבר ב"שבעת הסמוראים" של קורוסאווה ו"בוני וקלייד" של פן, התפרץ הפעם בעוצמה כפולה ומכופלת וחרך את המסך. בעריכה מדהימה של מונטאז'ים מפעימים וסימבוליים, רקח פקינפה חיזיונות גרפיים מבעיתים ומרתקים כאחד.

הסגנון הקולנועי הזה שב ונשנה בסרטיו הבאים של פקינפה וגרר עימו האשמות כי בסרטיו ישנה גלורפיקציה של מעשה האלימות ומצ'ואיזם בוטה. פקינפה מצידו, דחה האשמות אלו וטען כי האלימות משרתת את הסיפור ואינה התכלית עצמה. יתרה מזו - תומכיו אף ראו באלימות המיוצגת במערבוניו אקט סימבולי לאירועים אקטואליים ואלימים שחוותה אמריקה בזמנו (ההתנקשויות באישים פוליטיים, המהפכות החברתיות ומלחמת וויטנאם).



בסרטיו הבאים "ענה" פקינפה למבקריו בשניים מסרטיו הליריים והנוגים ביותר - המערבון "הבלדה על קייבל הוג" ו"האלוף", דרמה יפהפייה עם סטיב מקווין (איתו שיתף פעולה גם ב"בריחה" ב-1972) על עולם הרודיאו הדועך. בקונטרסט לשניים הללו יצר ב-1971 את סרטו השנוי במחלוקת ביותר - "כלבי הקש" עם דסטין הופמן, דרמה מקפיאת דם, שבדומה לסרטים כגון "היסטוריה של אלימות", מצביע על אותו יצר חייתי השוכ


בשנים אלו הגיע פקינפה לשיאו וביים שניים מסרטיו הגדולים ביותר: המערבון "פאט גארט ובילי הנער" (1973) ו"הביאו לי את ראשו של אלפרדו גארסייה" (1975), סרט אפל, מיזנטרופי ולא מוערך דיו עם וורן אוטס בתפקיד הראשי (משחקניו האהובים של פקינפה ומגדולי השחקנים בכל הזמנים).



ב"פאט גארט" סחט פקינפה הופעה אדירה מג'יימס קוברן המנוח, תוך הטחת ביקורת בממסד האמריקאי והבעת כמיהה לירית לערכים הטהורים של עברה (לא בכדי ממוקמים רוב סרטיו בנופיה של מקסיקו,שעל פי פקינפה מייצגת את הטוהר הבתולי שאיבדה ארצו). את הפסקול הנהדר לסרט, אגב, הלחין לא אחר מבוב דילן שאף מופיע בסרט בתפקיד משנה.

הבלדות הקולנועיות של היוצר המיוסר מצאו דרכן גם באפיקים אחרים, אם כי לא אחידים ברמתם, בהמשך הקריירה שלו, בין אם בגיחה חד פעמית לז'אנר סרטי המלחמה ("צלב הברזל" המרשים והמהפנט מ-1977), מותחני פשע ("רוצחי עילית" (1976), ו"תעלומת אומגה" (1984) וסרט פעולה קומי ואנארכיסטי ("שיירה" עם קריס כריסטופרסון).



בשנים אלו הפך פקינפה לפרסונה נון גראטה בקרב רבים במימסד ההוליוודי, הן בשל האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלו והן בשל מיזגו הסוער והחרפת מגמת ההרס העצמי שליוותה אותו.

בדומה לרוב גיבוריו בסרטיו המיתיים, לא זכה פקינפה להאריך ימים. הוא נפטר ב-1984 בגיל 59 בלבד, שבע קרבות ומרורים. משורר האלימות הפיוטית, היוצר הטוטאלי והמהפכני הותיר אחריו מורשת מרשימה ומפוארת, שכמו מאפילה כצל על הקולנוע האמריקאי השדוף והרדוד ברובו של ימינו.

הרהביליטציה הראויה לו באה, למרבה הצער, שנים אחרי מותו ופסטיבלים רבים בעולם מקרינים מחדש את סרטיו. ממקום מושבו בגן עדן, אם ישנו כזה, יושב בוודאי "פקי", עם משקפי השמש, הג'ינס המהוה והבנדנה המפורסמת על ראשו ומחייך - גם בישראל זכה הוא, סוף סוף, בעדנה.
6תענוג צרוף! יישר כח על הכתבה. ניר (34) | 15/10/2007 22:04:48
1חזרתי עכשיו מהפסטיבל. אין לכם מושג איך קריאת הכתבה לפני הגעתי תרמה להנאה המרובה. לא רק לבוא לסרט-גם לדעת מה עומד מאחוריו.אשמח לקרוא כתבות אחרות של ארז בר. איך ניתן להיכנס לפרופיל שלו? תודה על התשובה וב"ה ניפגש בכתבה הבאה. מעיין בן-דוד מעיין (29) |
2כותב מוכשר ומבריק "סופד" ליוצר דגול - מושלם כהן אטן (53) |
3כתבה מרגשת עד דמעות. כמה ידע וניסוח מדוייק. מחמם את הלב לדעת שיש עוד כותבים מוכשרים כאלה. נוית ורמי (34) |
4סקירה מאלפת וחדה. כבר הרבה זמן לא נתקלתי בכתבה מעניינת וקולחת ויחד עם זאת - מקצועית ופיקחית.הסכמתי לעבור את "תלאות" ההרשמה לאתר(אני לא נוהג לעשות כן) כדי להביע את הערכתי. תודה. רענן (41) |
5תודה על הסקירה המרתקת! אשמח לקרוא עוד סקירות נהדרות כאלה על סרטים נוספים של פקינפה ועל במאים דגולים נוספים מן הימים ההם. פלה (24) |
 
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Only the Brave1רק האמיציםציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 4.0
Maktoub2מכתובציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.0
American Assassin3מתנקש אמריקאיציון גולשים10 / 8.5
Thor Ragnarok4תור: ראגנארוקציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.6
Scaffolding5פיגומיםציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 4.2
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט