Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: כמו כדור גומי לבטן - זועמים

מאת: רון פוגל

ערוץ "יס דוקו" ממשיך בחודש נובמבר ביוזמה הברוכה של הקרנת סרטי תעודה ישראלים אשר הופקו בתמיכת yes. היום , שלישי ה- 7 בנובמבר, מוקרן בשעה 22:00 סרטו המצוין ועוכר השלווה של אייל איצקוביץ, "זועמים".

סרטו של איצקוביץ מזכיר לנו הצופים שוב את המציאות השברירית שאנו חיים בה. רק התחלנו להתאושש מהמלחמה בצפון ועזה כבר בוערת. במקביל נמשכת בעצלתיים בניית גדר ההפרדה שאמורה להוות את המחסום האחרון בינינו לבין שכננו - 'אויבנו הפלסטינאים'.

[*]

הסרט עוקב אחרי חברי הארגון "אנרכיסטים נגד הגדר" ודרך סיפורם של ארבעה חברים בארגון חושף בפנינו את מצעד האיוולת המתרחש בשטחים, חזיון אימים שבו משתתפים חיילים, מתנחלים, פעילי שמאל וגם תושבי האזור, הערבים.

למי שחברי הקבוצה נראים תמהונים מוחלטים, אזכיר כי כך גם התייחסו לאייבי נתן כשטס למצרים להדבר עם - 'אויבנו המושבעים'.

איצקוביץ נותן לתמונות - שהן לעיתים חזקות ומזעזעות (במיוחד צילומי העימותים בזמן ההפגנות) - לדבר בעד עצמן וכמעט לא מתערב בסרט.

[*]

לא משנה מה דעתו הפוליטית של הצופה, גדולת הסרט היא בכך שהוא ממחיש שוב ושוב את מורכבות הסיטוציה בשטחים ואת עומק הרגשות של המעורבים בסכסוך. אנו נותרים בתחושה קשה כי הפתרון לסכסוך רחוק ואולי אפילו לא נראה באופק.

הסרט מציג את חברי ארגון האנרכיסטים כפעילים מסורים, המוכנים לשלם מחיר כבד בעד אמונתם ומעשיהם. תלמיד התיכון בן השש עשרה, הסופג כדור גומי לעינו באחת ההפגנות, אומר שהפגיעה בו רק חיזקה את אמונתו בצדקת דרכו.

כל ארבעת הפעילים - הד"ר למתמטיקה, תלמיד התיכון, המעצב הגרפי והבחורה שמקדישה את כולה למאבק - כולם מצטיירים בתחילה כ"ילדים טובים" שמבצעים איזו פעילות אקזוטית בשם השלום, אבל לאט לאט מבין הצופה כי מדובר בפעילי שטח משופשפים שדבר לא יעצור אותם (חוץ מכדורי גומי, גז מדמיע וכמה מכות מאלה של מג"בניק).

[*]

מכיוון שהתמונות המובאות בסרט חזקות יותר מכל טקסט או ראיון, הצגת הדמויות לוקה קמעה בחסר והצופה לא ממש מצליח להבין עד הסוף את פעילי הארגון, דבר שהיה יכול לסייע לסרט להפוך ליצירה שלמה ומובנת יותר.

דבר נוסף החסר בסרט הוא התייחסותם של התושבים הערביים לחבריהם (?) הישראלים הבאים לסייע להם בהפגנות כנגד בניית גדר הפרדה. כמו במציאות הישראלית לאורך השנים, גם בסרטו של איצקוביץ הערבים הם "נוכחים - נפקדים" ומוצגים באופן פשטני מדי.

איצקוביץ, שנוטה לשמאל בדעותיו, מציג את החיילים כצבא כיבוש אכזר האבוד בתוך מציאות יום יומית בלתי אפשרית, כאן לוקה הסרט בסובייקטיביות ברורה, אבל נשאלת השאלה אם בכלל ניתן לביים סרט כזה ללא נקיטת עמדה כלשהי.

אחרי סצנות ארוכות של צילום הפגנות, חותך איצקוביץ ובמעבר חד נודדת מצלמתו אל רחובותיה השלווים של תל אביב, שם מתגוררים מירב פעילי הקבוצה. המעבר החד בין האדמה הטרשית בשטחים אל רחוב שיינקין מבהירה לצופה (גם אם זה רצה לשכוח) כי זו ישראל בשלמותה - דואליות מטורפת של חיי שיגרה שלווים במטרופולין לצד מאבקים נוטפי דם, שעה נסיעה מתל אביב.

סרטו של איצקוביץ הינו סרט חשוב לצפייה. פצצת הזמן המתקתקת הקרויה השטחים, לא הולכת לצערנו לשום מקום. אולי בזכות הסרט נצא קצת מאדישותינו ונראה כי ניתן לפעול, כמו האנרכיסטים ה"זועמים" ולעשות משהו לשינוי המצב.