מלא בכוונות טהורות - "אסקימוסים בגליל"

שלח לחבר הוסף תגובה שתף

מאת: בן חכים

כשכותרות הסיום עלו על רקע שחור בסיום ההקרנה של "אסקימוסים בגליל", האורות באולם עדיין לא דלקו. המקרין חיכה איתם עד לסיום המוחלט של הסליל. ככה היה לי זמן לנגב את הדמעה המציקה שסירבה להתנתק מעין שמאל ואת זו שכבר זלגה לה בעין ימין. ממש לא הייתי רוצה להיות רטוב לקראת הסיום, כשכל האורות דולקים. בכל זאת, זו הייתה הפרימרייה. אבל לאחר שהאורות דלקו וראיתי שאני לא היחיד שדומע, התמלאתי ביטחון. האמת שרציתי להוציא הכל שוב החוצה מחדש, אבל וויתרתי, אז זה כבר ייראה מצחיק.

"אסקימוסים בגליל", סרטו החדש של הבמאי יונתן פז, עפ"י תסריט של יהושע סובול, זכה לקבל יחצ"נות עצומה. אין תחנת אוטובוס, או שלט חוצות ברחבי ת"א שקשה לאתר בו את שתי הרגליים הגדולות עם האקדח ומקל ההליכה על רקע הטרקטור. רשת "רב חן" הסכימה לרכוש אותו והיא מפיצה אותו לפחות בשבעה בתי קולנוע שונים ברחבי הארץ, בשונה מסרטים ישראלים רבים שהתחנה הראשונה והאחרונה שלהם מתחילה ומסתיימת בסינמטק ת"א.

[*]

"אסקימוסים בגליל" עוקב אחר קיבוץ ותיק ומבודד במרומי הגליל, אשר נקלע לחובות כבדים. הבוקר מוצא את הקיבוץ נטוש ושומם לחלוטין. לשקט המדהים שהשתרר לאחר המהומה הגדולה, מתעוררים שניים-עשר קשישים וקשישות, המתגוררים בבית האבות של הקיבוץ ואיתם המטפל הסיני שלהם. בתחילה שוקעים הזקנים בדכדוך ובייאוש עמוק, אך בהמשך הם מתעשתים, מתארגנים ומתחילים לתפקד כקומונה יעילה לכל דבר. להט הנעורים אוחז בהם מחדש ובמקביל צצים כעסים, אינטריגות ואהבות ישנות.

זה לא שחסרים בארץ סרטים ישראלים טובים. לאחרונה יצא גל של סרטים ישראלים הזוכים לתשבוחות המבקרים והקהל כאחד - "אביבה אהובתי", "מישהו לרוץ איתו", "שנת אפס", "אדמה משוגעת", ולאחרונה, ה-"בופור", של יוסף סידר, שזכה לא מכבר בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, אבל יש משהו ב"אסקימוסים בגליל", שהוא אולי לא מאוד קולנועי כמו "שנת אפס", אולי לא מסתתר תחת מעטה ספרותי (כמו "מישהו לרוץ איתו"), או אידיאולוגיות פוליטיות ("בופור"), אבל יש בו משהו נורא טהור ונורא חשוב שמצליח לגעת בלב, עמוק פנימה, מה שקשה ואפילו בלתי אפשרי לאתר לאחרונה בסרטים הישראלים ובכלל.

[*]

הכניסה לעולמו של יונתן פז מלווה בלא מעט חריקות. העין המנוסה מצליחה בקלות לעלות על פגמים קוסמטיים ועשייה סטנדרטית. שוטים נקיים מדי, תנועות מצלמה חלקות מדי ודיאלוגים ברורים מדי, בלי הרבה מחשבה או כוונות מעבר למה שמופיע על המסך, סוגרים עלינו עולם קיבוצניקי לא אמין שלפרקים מסתכן יותר מדי בנפילה לאופי מגוחך.

סצינות רבות מדי מבויימות ומורגשות כמו הצגה חדשה שעלתה בתיאטרון ה"בימה" או ה"קאמרי". חמש עד עשר דמויות ממוקמות במקום אסטרטגי, מאחוריהם תפאורה סטטית חיה, כל אחת יודעת בדיוק מה היא צריכה לומר, מתי מגיע תורה ואיך היא צריכה לומר זאת ועם הזמן לא קשה לצפות את התגובות מראש, מה שלא תורם לתמונה הכללית.

כל אחת מהדמויות מקבלת מהתסריטאי מעין מדבקה סטריאוטיפית, שאומרת: "היא האחראית", "הוא המשוגע", "היא המצחיקה" וכו', מה שמקשה על החיבור הרגשי הנכון עם כל אחת מהן ומאפיל לרעה על הופעתם של השחקנים כבודדים. דווקא בסצינות המצומצמות יותר, שמגיעות רק לקראת הסוף, אנו מתוודעים מחדש ליכולות המשחק של מרבית השחקנים, שמתגלות כרחוקות שנות אור מהמפגן הצולע במחצית הראשונה.

אך בשונה מהרבה יצירות אחרות, החריקות ההתחלתיות מתחילות לקבל צורה חיובית לקראת אמצע ההקרנה והמגרעות הטכניות מתמוססות ברגע שאנו מתגבשים ביחד עם זקני הקיבוץ כנישה תודעתית לכל דבר. סצינות ארוכות ומצומצמות יותר בעלות דיאלוגים מצויינים, מסירות את המדבקות הסטריאוטיפיות שהודבקו לדמויות בהתחלה ואנו מגלים תחתן יצורים אנושיים, חושבים, מרגישים, בעלי רצונות, דחפים ורגשות חזקים.

[*]

לאחר ההתחברות החזקה עם חלק קטן מהדמויות, הסצינות ההמוניות והבימתיות מתחילות לקבל אופי קולנועי נכון יותר. כל לוקיישן מקבל טון ייחודי ויפה ואנו נסחפים ביחד עם המיעוט לתחושה מצוקתית קודרת ומפחידה של מציאות שותפותית שהולכת ונעלמת מן העולם.

באחת הסצינות האחרונות, שהיא גם האפקטיבית ביותר בכל הסרט, החבורה מתיישבת אל מול מסך הקרנה קטן תחת כיפת השמיים ונזכרת בימים עברו. הפשטות של ההקרנה והיופי הנוסטלגי החודר פנימה מפצה על התגובות המיותרות של המשתתפים על כל פריים שמתחלף בסרטון ולאט לאט אנו מתרגשים ביחד איתם, מזילים דמעה וחשים תחושה אפורה של בדידות, ניכור מהעולם ומאבדים כל תחושת זמן.

[*]

הקאסט מכיל בתוכו לא מעט שחקנים עבורם התפקיד, מה שנקרא, "תפור". רק מלשמוע את השמות: גבי עמרני וחנה רוט אנו מקבלים בריזה נוסטלגית חמימה בעורף. אך עם כל הכבוד לשמות הגדולים, היחיד שצלח הופעה קולנועית מרשימה היה דווקא שמעון ישראלי, שמעבר לטקסט המצויין שניתן לו, הצליח להעביר רגש אנושי עשיר ומילא את החלל הלקוני שיצרו עמיתיו באופן משמעותי.

"אסקימוסים בגליל" לא עשוי בצורה מבריקה. יש בו לא מעט בעיות בימוי, ניסיונות מורגשים ורעים והוא לא אחיד לכל אורכו, אבל דבר אחד יש בו שחסר להמון סרטים ישראלים לאחרונה ובכלל - כוונות טהורות. תחושת הבטן של יונתן פז מגיעה ממקום נורא טוב, נכון ואמיתי, עד כדי כך שמוזר לומר, אבל העשייה הקולנועית כמעט ואיננה משחקת תפקיד במשוואה.

זהו אינו סרט פסטיבלים, והצלחתו בחו"ל תלויה על ספק מאוד גדול, אך התחושה החברמנית הישראלית שקיימת בו והאופי הקיבוצניקי של פעם על כל ההערות וההארות הנוסטלגיות שבו, בהחלט יוציאו מהקהל הישראלי לא מעט רגש מוכר ואהוב של פעם ותחושת תום פשוטה וחזקה. לכן, למרות שלא מדובר ביצירת מופת, או בשובר קופות עם אפקטים מיוחדים, "אסקימוסים בגליל" הוא סרט חשוב שכדאי לראות.

ולסיום, כדי להשאיר טעם של עוד, הנה הבקרוב של הסרט (לחיצה על מרכז התמונה תפעיל את הסרטון):