Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ראיון עם הנבל האולטימטיבי

מאת: רון פוגל

כשקראתי שהשחקן סטיבן ברקוף מגיע לישראל ,ידעתי שאני חייב להפגש איתו. ברקוף הוא אחד מהמעניינים בשחקני הקולנוע והתיאטרון הבריטיים בעשורים האחרונים. לקהל צופי הקולנוע הוא מוכר בעיקר בתפקידי הנבל שגילם בסרטים כ"השוטר מבברלי הילס", "רמבו" ו"אוקטופוסי". אבל ברקוף הוא הרבה יותר משחקן קולנוע. הוא גם שחקן תיאטרון בחסד, במאי, מחזאי, סופר, פנטומימאי ובקיצור: איש אשכולות אמיתי ואמן שמצליח לרגש את הקהל פעם אחרי פעם. חוץ מזה הוא הוא גם יהודי ואוהד ישראל.

ברקוף הגיע לארץ כדי להעלות את הצגת היחיד שלו "הנבלים של שייקספיר" וזאת במסגרת פסטיבל שייקספיר בתיאטרון הקמארי. כמו כן העביר ברקוף סדנא לשחקני הקמארי שעסקה בהתמודדות השחקן עם חומריו של שייקספיר.

[*]

לאחר עבודת בילוש מאומצת הצלחתי לתפוס את ברקוף לשיחה במרינה של תל אביב ולשעה וחצי היתה לי הזכות לשמוע מתובנותיו של האיש המופלא הזה שהוא בן שבעים, אבל האש הבוערת בעיניו משווה לו מראה של בן 18.

ברקוף בסוודר שחור ומכנסי טרייניג ממש לא נראה במבט ראשון כמו ויקטור מייטלנד (איש העסקים הרשע מה"שוטר מבברלי הילס"). אבל תנו לו שתי דקות וכשהוא מתלהב, פניו לובשות ארשת מתוחה והוא נראה כאילו הוא הולך להתפוצץ בכל רגע. לא פלא שהוא נבחר לגלם כל מיני סוציופטים ואנשים רעים למינהם, כשהוא נכנס לרגע לדמות מסוימת, ברקוף יכול להיות ממש מפחיד וגם מהפנט.

אתה מבקר כאן לעיתים תכופות, מה אתה מוצא בישראל?

ישראל היא מרכז תרבותי ורוחני אדיר. האווירה כאן מאד מיוחדת בעייני. כשהגעתי לישראל בפעם הראשונה בשנת 1969 ציפיתי לראות תיאטרון בסגנון "הדיבוק". תיאטרון רגשי ומעט מוגזם. להפתעתי התיאטרון כאן לא היה בכלל כזה וההצגות שראיתי היו הרבה יותר מתונות ממה שציפיתי לו. אז הבנתי שהסגנון ההוא של "הבימה" בימיה הראשונים כבר לא קיים כאן. אני אישית חסיד של התיאטרון הטוטאלי (שימוש בכל גופו של השחקן, שימוש בקול מודגש, העוויות פנים) וזה דבר שניסיתי להעביר לאנשי תיאטרון בישראל מאז ועד היום. חוץ מזה יש לכם נופים מדהימים (כאן פוצח ברקוף בסיפור על איך לפני כמה שנים הוא וחברתו איבדו את דרכם בסיני וישנו אצל הבדואים וחזרו לארץ על גמלים) והייתי שמח לצלם במדבר סרט.

[*]

אם הזכרת מדבר, איך היה לצלם במרוקו את "הליגיונר" עם ואן דם?

היה מאד מאד חם והיו הרבה סופות חול. אני זוכר שהסתגרתי בטריילר שלי וניסיתי לכתוב, אבל בגלל התנאים הקשים לא כל כך הצלחתי. נהניתי בסרט במיוחד לעבוד עם הבחור הגבוה ההוא, הוא מדהים (ברקוף מתכוון לאוודלה אקינווה אג'בג'ה המוכר כ"אדביזי" בסדרה "אוז" וגם כ"מר אקו" ב"אבודים")

מדוע דווקא תפקידי נבלים?

כי הנבלים הם מעניינים יותר ומאתגרים יותר מתפקיד הגיבור הטוב והנחמד. יש בתוכנו כאנשים המון אגרסיה ותוקפנות ואלו דברים שאפשר לתעל לתוך תפקיד הרשע. הרשע גם צריך להיות אויב ראוי ל"טוב" וזאת כדי להביא לכך שכשה"טוב" ינצח, זה לא יהיה בקלות. כאדם ושחקן יצרי, אני מתעניין באדם כיצור נטול עכבות ומוסכמות ודרך מצוינת לבחון את האדם ככזה היא דרך גילום הרשע.

את הגיבור הטוב משחקים בדרך כלל שחקנים שהם כביכול נחמדים וסימפטיים, אבל בדרך כלל הם בלתי נסבלים. למשל ג'וליה רוברטס שבאה לסט עושה את הקטע שלה, לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה ואז היא הולכת (וגם מקבלת עשרים מיליון דולר). לעומת זאת יש כמה שחקנים מרתקים ונפלאים ומאד נחמדים שעשו תפקידי נבלים כמו לורנס אוליביה ב"איש המרתון" או כריסטופר לי בהמון סרטים. לכן אני תמיד שמח לשחק את הרשע, יש לי הרבה יותר סיפוק מכך.

[*]

העבודה בקולנוע היא רק חלק המכלול העצום של עבודתך? האם זהו חלק חשוב?

אני אוהב לשחק בקולנוע, אבל היעוד האמיתי שלי הוא התיאטרון, שם אני "קם לתחייה". בשבילי עבודה בקולנוע היתה תמיד דרך להרוויח כסף כדי שתהיה לי אפשרות להמשיך וליצור בתיאטרון, בין אם כשחקן, מחזאי או כסופר הכותב על התיאטרון. אני זוכר את עצמי יושב בטריילר שלי ב"רמבו" ובין הצילומים כותב עוד הצגת יחיד שלי.

בסדרה משנת 1988 "מלחמה וזיכרון" גילמת את היטלר, האם עבורך היה זה עוד תפקיד?

כשנבחנתי לתפקיד, נתנו לי את המדים ואת הפאה ולא נראיתי בכלל כמו היטלר, אבל ברגע ששמתי את השפם, נהיה "קליק" וממש הפכתי להיטלר. כשירדתי לסט, נהיה שקט והבמאי כמעט התעלף ואז גם ידעתי שהישגתי את התפקיד. כיהודי ניסיתי לתעל את כל הכעס והגועל שחשתי מהדמות לתוך התפקיד (ברקוף עובר לנאום תקיף בגרמנית נלהבת ואני שוכח לרגע שמולי נמצא שחקן בריטי ונדמה לי שהפיהרר קפץ לביקור). בוודאי שאי אפשר להתעלם ממוצאך כשאתה נכנס לדמות כזאת. קיבלתי הון עתק על גילום הדמות וזהו תפקיד שאני מרוצה ממנו.

[*]

מהו התפקיד הקולנועי המועדף עליך?

לא, זה לא ויקטור מייטלנד מ"השוטר מבברלי הילס". מייטלנד היה דמות די רגילה של נבל אמריקאי. מה שכן, היה כיף לעבוד עם אדי מרפי שהוא בחור מאד מצחיק. ולשאלתך: לפני כשנתיים שיחקתי בסרט "the headsman" בבימוי של סימון אבי השוויצרי. אני גילמתי אינקויזיטור המחפש חוטאים. עד היום, זהו התפקיד שהכי נהניתי ממנו בקולנוע. היה לי המון מרחב להחליט איך לגלם את הדמות. אהבתי את האווירה של ימי הביינים ואיך שהסרט בחן את כל נושא הקנאות הדתית.

תוכניות לעתיד?

אני כבר בן שבעים ואני משתעשע ברעיון לפרוש, אבל התשוקה לבמה ככל הנראה גוברת עליי (ברקוף צוחק). אני ממשיך לכתוב כל הזמן וגם לשחק (לאחרונה ניתן היה לראות את ברקוף בפרק הסיום של העונה הראשונה של "מלון בבילון" כ..אסיר השפוט למאסר עולם וכיו"ר ועדת השיפוט של איגוד האופניים הבינ"ל בסרט "הסקוטי המעופף" שהוקרן בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי האחרון). נראה לי שאני אמשיך לשחק כל עוד יהיה לי כוח. היום אני כבר הרבה יותר מודע לעצמי ואני מסוגל לתת הופעה הרבה יותר ממוקדת מבעבר.

[*]

מה הם מקורות השראה שלך ?

אני מקבל השראה מכל דבר, אתמול למשל כשהסתובבתי בעיר העתיקה בירושלים נתקלתי בחתול רזה ומסכן ונתתי לו אוכל, החתול היה כל כך מרוצה שרצה ממש לאמץ אותי. הרגע שהוא ניגש אליי היה מאד מעורר השראה ואולי אכתוב על זה סיפור (וזה ממש לא מופרך אם נזכרים שחלק מהצגת היחיד של ברקוף משנות התשעים "איש אחד" עוסק בכלב - בגילומו של ברקוף).

האם יעניין אותך לעשות סרט בארץ?

בוודאי. לצערי לא פנו אליי עד היום אנשי קולנוע ישראלים. אני מנסה כרגע להעביר מחזה שלי, "שלומית", לקולנוע ואשמח לצלם אותו בישראל.

כמה מילים לסיכום

אני מאד אוהב להיות בישראל, אני נהנה להיפגש עם האנשים כאן. אשמח אם הקוראים ידעו שאפשר באתר שלי – www.stevenberkoff.com – להזמין את היצירות שלי ולהתעניין בעבודתי.

מר ברקוף, תודה רבה על ראיון מאלף.