Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: השיר של כולנו - הערב

מאת: בן חכים

אני מאמין שההפקה הנוכחית של "כוכב נולד", אחת היקרות בתולדותיה של הטלויזיה הישראלית, תהיה גם האחרונה של טמירה ודודו ירדני בסדרה, הצמד שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן בארץ – להפוך סדרי אחוזי צפייה ולקבוע מיהו הבוס האמיתי, כשמדובר בטלויזיה המונית – לא, הפעם זהו לא גאון השעשועונים, ארז טל, אלא - יואב צפיר, המוח מאחורי סדרות ישראליות מצליחות כמו "הקומדי סטור", "שמש" ו"השיר שלנו".

כבר בימי ההצלחה המסחררת של "הקומדי סטור", הייתה ברורה האהבה הבלתי מתפשרת של צפיר למדיום הטלוויזיוני ולהפעלת הקהל העייף משגרת היום – דמויות כמו "ז'וז'ו חלסטרה", "יש-לי-יש-לי", "עוגן", ואפילו "נינה", הן רק חלק קטן פרי מוחו (ושאר מוחם של המשתתפים) הקודח.

[*]

למעט הכישלון החרוץ "פאזל" (ניסיון רע המתחקה בהסוואה אל גאון הסיטקומים של כל הזמנים, מר סיינפלד), כמעט כל דבר שנגע בו צפיר הפך לזהב. תחת עבודה קשה ולא מעט שנים של תקוות וחריקות שיניים, אפילו הצליח להגדיר מחדש את גבולותיה של ברנז'ת התרבות הישראלית. יחד עם זאת, זוקף לזכותו את אחת מהנמכות הפרופיל המרשימות ביותר שראיתי מזה שנים.

אותו צפיר יגרום לחלק גדול מהמדינה לשבת היום ב- 21.05 אל מול המרקע של ערוץ 2 ולצפות, כמו בשנים האחרונות, בגמר העונה החמישית של "כוכב נולד". כולנו מצפים לראות מי משלושת המועמדים הסופיים, בועז מעודה, מארינה בלומין ושלומי בראל יילך בעקבות הראל סקעת ונינט טייב.

[*]

זה כבר שבוע שפרומואים שלא מתאמצים מדי, פרומואים שמכירים את העבודה לדקויותיה, פרומואים שאומרים 'כבר היינו שם', מציפים את מעברי הפרסומות בערוץ, אבל מעבר לכך – פרומואים שאומרים – הפעם זה שונה. הפעם זה יהיה אחרת. והאמת? אותי הם הצליחו לשכנע.

צריך להודות שבשלוש הפעמים הקודמות – הראל מויאל, ג'קו אייזנברג ויהודה סעדו – הקהל הרגיש שכופים עליו להתלהב, שכופים עליו להרגיש. הנסיון העלוב משני צידי המשוואה – גם מצד הצופים וגם מצד הפקת התכנית לעשות את זה 'גדול', לעשות את זה 'מרשים', לעשות את זה 'בדיוק כמו שהיה עם נינט' – פשוט לא עבד. למען האמת, לעיתים התסיס ונראה מגוחך למדי.

[*]

אך כבר מתחילתה של העונה הנוכחית נראה שהפעם משהו הולך להיות שונה. משהו הולך להפתיע. אז נכון, ששוב 'מר הדר' התפשט לסלוני ישראל בארוחות שישי ללא הזמנה, יחד עם מילים מפוצצות כמו "פיינליסטים" ו"גמר", ושוב, שידורי אודישנים בכמויות מתישות ולא הולמות מילאו את המסך בתחילת הדרך, מצליחים להוציא מפיו של הקהל הביתי העייף משפטים כמו - "מה, לא סיימו עם זה?" או "כמה אפשר?".

לכאורה, כל הסימנים לאדישות חוזרת מצד הצופים היו שם כבר בהתחלה, אבל רק לכאורה. כיוון שכשהתכנית מוזרקת אלינו בכל ערב שישי מחדש, בפעם החמישית ברציפות, האדישות הביתית כבר מגיעה למצב קיצוני ומוזר של אפיסת כוחות והתחדשותן אל מקום של אקטיביות מלאה.

[*]

גם אם אנו לא ממש אוהבים מוזיקה, ולא באמת אכפת לנו מי יהיה "הכוכב הנולד", ההפקה הנוכחית גרמה לנו להבין עם הזמן שזה לא ממש משנה ודאגה למצוא לכל אחד מבני הבית "פייבוריט". אם זה לא הקוביות בבטן של הנערון המחוצ'קן ששר על הפנים, זה בטח העוקצנות הקיצונית של מרגלית צנעני, או משקפי השמש של פיק. אם כל אלה לא עושים לכם את זה, אז יש לכם גם נוכחות קולנועית ורודה של גל אוחובסקי. כל דמות היא דמות, ומכיוון שצפיר הגיע מתחום הבידור, כל דמות גם מקבלת אלמנטים מייחדים של משחק. לכל אחד יש על מי להסתכל ועל מי לרכל – וזה יותר ממספיק.

תוסיפו על זה את העובדה שהערוצים המתחרים לא מציעים "שידור ישיר" כה נוצץ בכל סוף שבוע, תוסיפו את המקצועית הטכנית של הערוץ השני, קצת צילומי חוץ מרגשים של ריאליטי 'משלנו' וכמובן את העובדה שאנו בשיאו של החופש הגדול - והרי לנו השוס המדובר ביותר על המרקע.

[*]

"כוכב נולד" היא קייטנה מסוג חדש. היא יצרה לעצמה שם, אוספת מאיתנו כסף בתהליך רישום קצר באסמסים, ובסופה של הקייטנה, כולם מוזמנים ליום כיף ממש לפני תחילת הלימודים בכינרת. "כוכב נולד" מעניקה לנו ריח מוכר, ידוע, ממש כמו בית. אנו יודעים שהגמר ייראה בדיוק כמו שאנחנו זוכרים אותו משנים עברו, אנחנו כבר מוכנים לצעקות, לקולות, מתגעגעים לניצוצות – לא בגלל שהפעם הגמר יהיה יותר מעניין, ממש לא. אלא הפעם, יותר מתמיד, עם כמה שזה נשמע מפוצץ - חסרה לנו המיינסטרימיות.

כי בסופו של יום, זהו לא הכוכב הנולד שעושה את השינוי, זה העובדה שהצליחו לעבוד עלינו בפעם החמישית ברציפות. העובדה שהצליחו לנצל לטובה את האנטיגוניזם שלנו כלפי "כוכב נולד" ולהפנות אותו בשיא הכישרון לכל תכנית אחרת שרק תעיז להתרומם ולומר "אני" – ולמען האמת? לא בקושי רב כל כך. כי באיזשהו מקום רצינו להיכנע.

[*]

אם נלך קצת יותר רחוק, הפסקנו להיות סקפטים כלפי התרבות הזולה. ואם כוכב הרוק הבדלן, צביקה פיק, הצליח להרכין ראש, מי אנחנו שנאמר 'לא'? כי בינינו, אני כבר לא יודע אם עצוב לומר שלא עצוב לומר, שגם המחתרת התחילה להתעייף.

תקדים תרבותי חדש. תהנו הערב.