הויקינג האחרון: ראיון בלעדי עם הבמאי בילה אוגוסט

שלח לחבר הוסף תגובה שתף

מאת: ארז בר

בשנת 1987, שנים ספורות לאחר פרישתו המתוקשרת של ענק הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן מבימוי, זכה הקולנוע הסקנדינבי לעדנה מחודשת. רגע לפני פריצתו של לארס פון טרייר הדני לקידמת הבמה, זכו שני סרטים מן הצפון הקר לתהודה עולמית נרחבת: "החגיגה של באבט", סרטו בעל התימות האקזיסטנציאליסטיות של גבריאל אקסל ו"פלה הכובש" של הבמאי הדני בילה אוגוסט.

אוגוסט, שנולד יחד עם מדינת ישראל בשנת 1948, הוא אורח פסטיבל הסרטים ה-23 של חיפה וראש צוות השופטים בתחרות הקולנוע הישראלי המתקיימת במסגרתו, עשה כברת דרך מרשימה מאז החל לביים ב- 1978. סרטיו ("פלה הכובש", "כוונות טובות" ועוד) נעים לא אחת על צירי עלילה תקופתיים ומתמקדים במערכות יחסים עדינות ומורכבות כאחת בין בני אדם. במקביל, מספק אוגוסט לצופים מבט היסטורי חברתי, נוקב לעיתים, המעמת בין גיבורים הבאים מרקע מעמדי או אתני שונה.

[*]

תימות שכאלו ניתן למצוא גם בסרטו החדש "להתראות באפאנה" (2007) שהוקרן בפסטיבל. הסרט הוא אדפטציה לספרו האוטוביוגראפי של ג'יימס גרגורי, מי שהיה שנים רבות סוהרו של המנהיג השחור נלסון מנדלה. הסרט, שנפרש על פני שלושים שנה (ומסתיים בשחרורו של מנדלה ב-1990), מתאר באדיקות את מערכת היחסים המרתקת בין גרגורי (ג'וזף פיינס - שייקספיר מאוהב - בתפקידו הטוב ביותר עד היום) לבין מנדלה (דניס הייסברט - הרחק מגן עדן). המטמורפוזה ההדרגתית שעובר גרגורי, מגזען אפריקנר טיפוסי לאדם מצפוני שנאלץ להתמודד עם סביבה לבנה עויינת, היא לב ליבו של הסרט: סיפורו שלו הוא למעשה מראה היסטורית לסיפורה של דרום אפריקה - מדינת אפרטהייד שסועה שעברה שינוי הדרגתי רב מכשולים.

"הדרמה האמיתית ב'להתראות באפאנה' לא טמונה בדמותו הגדולה מהחיים של מנדלה", אומר אוגוסט. "העוצמה האמיתית שמניעה את הסיפור גלומה בגרגורי, האדם הפשוט שעובר מהפך מטלטל. בעת קריאת התסריט הבנתי מייד שעליי להתמקד בקונפליקט הפנימי, הרגשי והשכלתני, שעימו מתמודד גרגורי: אידיאלים נשגבים מול החיים הגשמיים. הקושי לנתב בין הרצון להיות אדם בעל ערכים הומניים לבין תכתיבי החברה וקשיי היומיום, זהו לב ליבו של הסרט".

[*]

האם העובדה שהסרט מוצג בנוכחותך בישראל מייצג מבחינתך תימות רלוונטיות לנעשה במזה"ת?

בהחלט כן. אני מאמין בשינוי שיכול לבוא, גם אחרי שנים רבות של סכסוכים עקובים מדם. נאיבי יהיה כמובן לחשוב שסרט זה או אחר יכול לשנות מציאות פוליטית. אני כשלעצמי גם לא מתיימר להיות במאי פוליטי או ככזה שבא להטיף לאנשים בישראל כיצד לנהוג. אבל באמצעות סרטים כאלה, אתה יכול לראות ולהבין שמנהיגים, בזמן ובמקום הנכון, יכולים להביא לשינוי הדרגתי ומשמעותי. גדולתו של מנדלה לטעמי, נעוצה ביכולתו לסלוח - להשאיר את העבר העקוב מדם מאחור ולאחד את חלקי העם, לבנים ושחורים כאחד. במידה רבה, חייו הארוכים בכלא היוו מעין חוויה מדיטטיבית בה הכין עצמו לפיוס עתידי. זו מבחינתי מנהיגות אמיתית, יוצאת דופן מאוד בסוגה.

הדרמה האנושית גלומה ברגשות

הרגישות של אוגוסט לתיאור דקדקני של דמויות הנעות בחללים רגשיים מגוונים הגיעה לשיאה ב"פלה הכובש" (1987). הסיפור עסק באב שוודי (מקס פון סידוב), המהגר עם בנו לדנמרק של המאה ה-19 מתוך כוונה לשפר את תנאי חייהם. באמצעות קצב עריכה מדוד, פסקול מעודן, משחק מאופק ועבודת צילום מסוגננת ומרשימה של הצלם יורגן פרסון רקח אוגוסט דרמה אנושית יפהפייה על חלומות, כבוד ותשוקות אבודות. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ובפרס האוסקר לסרט הזר.

[*]

סרטו הבא של אוגוסט "כוונות טובות" (1992) זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן. אוגוסט בדקל הזהב על בימוי הסרט ואילו אשתו, פרנילה זכתה בפרס השחקנית הטובה. הסרט הוא עיבוד לרומן סמי אוטוביגראפי פרי עטו של אינגמר ברגמן, שתיאר את יחסיהם המורכבים של הוריו בצעירותו. את התסריט כתב ברגמן ואוגוסט נעתר לבקשתו לביים את הסיפור. התוצאה הייתה דרמה מאופקת ואינטילגנטית רווית רגשות מעל ומתחת לפני השטח. ברגמן, איך לא, היה מרוצה.

בשנים הבאות פרץ אוגוסט את גבולות הטריטוריה הסקנדינבית וניסה כוחו, לא תמיד בהצלחה, בהפקות בינלאומיות שונות כמו "בית הרוחות" (1993) עם מריל סטריפ וג'רמי איירונס ו"עלובי החיים" (1996) עם ליאם ניסן וג'פרי ראש. גם בסרטים אלו, ניכרו האלמנטיים התוכניים והתימטיים המוכרים של הבמאי הדני, אם כי חותמו הסגנוני הורגש פחות.

"אחרי 'פלה הכובש' רציתי לחוש קולנוע אחר", מספר לי אוגוסט. "היה בי דחף ליצור גם בשפה האנגלית ולהתנסות בהפקות גדולות יותר וזאת מבלי לאבד את הסגנון האישי שלי. למרבה הצער במאים מבטיחים רבים שעוברים ממדינותיהם להוליווד מאבדים משהו מייחודם".

האם נכון יהיה לומר שהקו המשותף לסרטיך מתייחס לנושאים בעלי תימות חברתיות וליחסים בינאישיים בין יחידים?

כשאני בוחר נושאים לסרטיי אני משתדל לבחור במגוון חומרים מן החיים. חשוב לי לתאר את האנושות על הבד בפרספקטיבה סוציאלית. אין קו מנחה אחיד לכל יצירותיי, אך אין ספק שבכולן אני נמשך לחקור את נשמתם ופנימיותם של בני האדם. זוהי הדרמה האמיתית מבחינתי - לא פיצוצים ופירוטכניקה, אלא מהפכים נפשיים שחווים הגיבורים בסרטיי. כמו כן, חשוב לי להעביר את הדרמה באמצעים סינמטיים ייחודיים לי - לפני שהייתי במאי הייתי צלם ולכן האספקט הזה חשוב לי מאוד. כך גם עבודת התאורה. אולי בגלל שגדלתי בצפון אירופה האור כל כך חשוב עבורי. קולנוע הוא לא רק דיאלוגים ותסריט, אלא חוויה סינמטית מלאה.

[*]

החוויה הסינמטית הזו תורגמה יפה גם ב"כוונות טובות". האם אימצת במתכוון משהו מסגנונו של ברגמן בכל הנוגע לבימוי השחקנים ועבודת העריכה?

ראשית, אציין שמאוד הוחמאתי מכך שברגמן פנה אליי בזמנו וביקש ממני לביים את התסריט שכתב. התנאי שלי היה שאוכל לביים את הסרט כרצוני וכן כך גם היה. ברגמן לא התערב ונתן לי יד חופשית לחלוטין. זה מוביל אותי לשאלתך - לא ניסיתי להיות "ברגמן" כי ברגמן יש רק אחד. מצד שני, צריך לזכור שלא שיניתי מאומה בתסריט ועל כן הטמפו של הסרט דומה אולי במשהו לסגנון סרטיו בשנות השישים והשבעים. בכל אופן, זכיתי להכיר אדם מיוחד מאוד. מותו כואב לי הן כאדם והן כקולנוען.

זהו ביקורך השני בישראל. האם אתה מכיר את הקולנוע הישראלי?

לא, למען האמת. נפלה בחלקי הזדמנות גדולה לשמש כראש צוות השופטים בתחרות הסרטים הישראליים בפסטיבל. אני שמח שבדרך זו אוכל לא רק להכיר יצירות חדשות, אלא אף להתוודע לתרבות המקומית. תמיד האמנתי שצפייה בסרטים מרחבי העולם מסייעת לך להבין ולהכיר במשהו עמים ומדינות שונים. הקולנוע האיטלקי למשל, שאותו אני מעריץ, חשף בפניי צוהר חשוב לעולם חדש אליו התוודעתי מאוחר יותר. אני משוכנע שכך יהיה גם בישראל.