Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: המחברת - על בערות ושנאה באפגניסטן

מאת: רון פוגל

בימאית הסרט האיראני החדש, "המחברת" (ועוד נגיע לשמו האחר...) היא חנה מחמלבף, נצר נוסף לשושלת הקולנוע המפוארת של משפחתה הכוללת בין היתר את אביה, הקולנוען הגאון מוחסן ("ליקוי חמה בקנדהר") ואחותה סמירה.

מאז אותו ילד שצעק "המלך הוא עירום", ילדים תמיד היוו חומר מעולה ביד יוצרים כדי לשמש להם ולנו פה וגם עיניים ולבטא את תחושותינו הראשוניות מול מציאות לא ברורה ועיתים קשה שפוגשת אותנו על כל צעד ושעל. לבימאים האירנים, עושה רושם, יש חיבה מיוחדת לגיבורים שהם ילדים. הילד העיוור גיבור יצירת המופת "צבע גן עדן" של מאג'יד מג'ידי הוא דוגמא מאלפת למגמה זו אצל היוצרים מארץ פרס. גם בסרט "התפוח" של סמירה מחמלבף הגיבורות הן אחיות תאומות המנסות להתבגר במציאות בלתי אפשרית.

[*]

גיבורת הסרט "המחברת" הינה ילדה אפגאנית בת שש המתגוררת למרגלות פסלי הבודהה ששלטון הטאליבן החריב (בודהה לא משתלב עם איסלם...). בתנאי עוני מחפיר, בבדידות מבהילה, אי שם בהרים עם אחיה התינוק ואמה שאינה בסביבה. בעקבות מפגש עם ילד אחר מחליטה אבאס הזאטוטה שגם היא רוצה ללכת וללמוד בבית הספר המרוחק ומכאן משרטט בפנינו הסרט את מאבקה הסיזיפי כמעט להשיג לעצמה מחברת ועט ולהגיע לבית הספר.

אפגניסטן של ימי הטאליבן מוצגת כאן במלוא כיעורה ועליבותה. אבל העוצמות של הסרט נובעות מהמפגש של אבאס עם ילדים אחרים המדמים עצמם ללוחמי חופש הנלחמים בבני המערב הרשעים. במשחקי המלחמה שהם מנהלים הדרך היחידה להיות חופשי היא להיכנע למר גורלך ולמות וכמה שזה נשמע פשטני, מחמלבף עושה מטעמים מהאלגוריה המובהקת ביותר והסרט שמתחיל כמשהו אקזוטי בסטייל "מסע אחר בארץ הטאליבן" הופך למסמך אנושי נוקב ואפילו מזעזע.

[*]

לא ברור לי איך בדיוק הצליחה לביים מחמלבך את הילדים בצורה כה מדויקת ומעוררת התפעלות אבל לעיתים נוצר אצלי הרושם שמדובר בסרט תיעודי לכל דבר. אמינות שכזו ומשחק שכזה (במיוחד אצל ילדים) לא ראיתי מזמן.

מחמלבך מצליחה להגיד משהו חשוב כמעט על כל אספקט בחיי היום יום באפגניסטאן-היחס לדת, היחסים בין המינים (רמז ,מצב הנשים לא משהו...,) תפיסת האפיגונים את עצמם למול העולם ועוד, שימו לב לשימוש שעושה הבימאית במספר סצנות בשפתון שהביאה גיבורת הסרט עימה למסעה.

[*]

הצפייה בסרט רק חיזקה אצלי התחושה שלעיתים קרובות מוטב להניח ליוצר מקומי המקורב לנושא לומר את דברו מאשר לתת למכונה ההוליוודית להגיע וביד סטריאוטיפית גסה להחריב כל פיסה של יצירתיות או אומנות. איפה "המחברת" ואיפה היצירה הקלוקלה "רודף העפיפונים" שחסרה ולו בדל של אמינות (וגם המשחק לא היה משהו).

שמו המקורי של הסרט הוא "בודהה קרס מרוב בושה" והכוונה להשמדת פסלי הבודהה הענקיים והיפיפיים בני המאות שנים שהיו חרוטים בסלעים בהרי אפגניסטאן - עד ששלטון הטאליבן החליט לעשות בהם מעשה "עבודה זרה", יענו להשמיד את כל מה שלא מתיישב עם חוקי האיסלם הקשוחים אליבא דה שלטון הקנאים בעלי הדעות החשוכות. סצנות פיצוץ והשמדת הפסלים פותחות וסוגרות את הסרט ויוצרות אצל הצופה תחושה של מעגל קסמים סגור שאין ממנו מוצא - לפחות לא לאפגאנים.

כל מי שחובב קולנוע שמכבד את הצופה וקולנוע שאינו מתפשר ומביא את האמת שלו בצורה הישירה ביותר, טוב יעשה אם ימהר וילך לצפות ב"מחברת". חוויה קולנועית מסעירה מן המדרגה הראשונה.