חדשות סרטים

מציאות למול הדמיון –ראיון עם ג'ון סיילס

מציאות למול הדמיון –ראיון עם ג'ון סיילס
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
מאת: רון פוגל

פגשתי את ג'ון סיילס, הנחשב לאחד מאבות הקולנוע העצמאי האמריקאי, כשהגיע לפסטיבל הסטודנטים. סיילס גם מקדם באותה הזדמנות את סרטו החדש והמצוין "האנידריפר" שיצא לאחרונה למסכים ברחבי הארץ.

סיילס, ענק אנגלו סקסי (השמאלי בתמונה), בחולצה דהויה ומכנסיים קצרות הוא אדם לא פחות מרתק מסרטיו. הוא אדם עם אג'נדה ששמח להרחיב עליה בכל הזדמנות ולספר באריכות על הדרך שבה הוא רואה את אמריקה היום ואת הקשיים שבמציאת מימון לסרטים שלא נחשבים מסחריים.



החברה שהפיקה את "האני דריפר" (שתמונות מהסרט מלוות את הכתבה הזו) נקראת "ועידת האנרכיסטים", אתה מוכן להסביר את פירוש השם המיוחד הזה?

"ועידת האנרכיסטים" הוא שם של סיפור קצר שכתבתי לפני כשלושים שנה. זהו גם שמו של קובץ סיפורים קצרים שלי שפרסמתי. השם נראה לי כמסמל את כל מה שאני מנסה לעשות ביצירות שלי-לבדוק דבר למול היפוכו, במקרה שלי מיתוסים ואגדות למול מציאות אפורה ואמיתית. הרי הדבר האחרון שנצפה מאנרכיסטים זה שהם ישבו ביחד לוועידה מסודרת וידונו בדברים בכובד ראש. "ועידת האנרכיסטים" היא בעצם חברת החזקות שדרכה הפקתי כבר שמונה מסרטיי. כל סרט הוא פרויקט ויחידה כלכלית בפני עצמה, ממש כמו שבחברות המוניות בניו יורק , כל מונית אחראית להכנסות שלה ואם היא גורמת נזק, האחראי הוא רק נהג המונית ולא החברה.



בסרטך "כוכב בודד" שלוש המילים האחרונות הן "תשכחי את האלמו" וזה בניגוד כמובן למשפט "זכרו את האלמו" שהוא אחד המשפטים המכוננים בתולדות ארה"ב. מדוע בחרת בשורות סיום אלו?

הסרטים שלי עוסקים בעיקר במתח שבין הסיפור הרשמי לסיפור האמיתי, אני מתעסק הרבה מאד במיתוסים שעליהם נבנתה המדינה שלי ובמיוחד מעניינים אותי מיתוסים שהופכים להרסניים לאורך השנים- הרסנים באופן כזה שהם מעוותים את המציאות ומשתמשים בהם לרעה. אני זוכר שכשהייתי בסן אנטוניו בטקסס והלכתי לראות את שרידי מבצר האלאמו ראיתי שחקנים שמשחזרים את סיפור עמידת המתיישבים הלבנים האמיצים מול המקסיקנים הרשעים בראשותו של סנטה אנה הידוע לשמצה. אבל אנחנו יודעים היום שבאלמו היו גם מקסיקנים שלא רצו את סנטה אנה ולחמו כתף אל כתף עם המתיישבים ומכאן שגם להם יש זכות ובעלות על הארץ הזו לא פחות מאיתנו. ב"כוכב בודד" ניסיתי להציג לצופה את המורכבות של טקסס כמטאפורה לאומה האמריקאית בכלל: מקום שבו יש בליל של תרבויות, שפות וגרסאות שונות של העובדות ושל העבר וגם ההווה. בכלל כל נושא השכחה והזיכרון בתרבות שלנו מרתק אותי. עשר שנים אחרי "כוכב בודד" הייתי שותף לכתיבת הסרט "האלאמו" שבו הוצגה תמונה היסטורית יותר מדויקת של אירועי הקרב.



בתחילת דרכך בעולם הקולנוע שימשת כתסריטאי בכמה סרטי אימה כמו "פיראנה " ו"היללה"(שניהם של הבימאי ג'ו דנטה)."היללה" הוא סרט שכולו מחווה לסרטי אנשי הזאב הישנים של הוליווד משנות השלושים והארבעים.האם השימושהרעיון למחוות שפזורות בסרט היה כולו של ג'ו (דנטה) אני הוספתי להנאתי שמות של שחקני פוטבול מאיזה קבוצה נשכחת (והיו אפילו כאלה ששמו לב לכך...). העבודה אז בתחילת שנות השמונים הייתה בעיקר כדי להתפרנס ולהתחיל את הדרך בעולם הסרטים.אני ודנטה ידידים טובים עד היום. לצערי ג'ו לא מצליח למצוא מימון לסרט כבר הרבה זמן (בעיה שלי מוכרת היטב...). ז'אנר האימה תמיד ריתק אותי מכיוון שזהו ז'אנר (בסרטים הטובים שבו) לא מתפשר ולא מתחנף ובתור יוצר שתמיד חשוב לו לשמור על דעתו אני מעריך אנשים שמוכנים ללכת הכי רחוק בשביל האומנות שלהם. אני גם מתעניין בפנטזיה וכתבתי לאחרונה את התסריט ל"עלילות ספיידרוויק". יצא לי לאחרונה להיפגש עם ג'ו ועם עוד כמה בימאים כמו ג'ון לנדיס במסגרת אתר אינטרנט שנקרא "הטריילרים המפחידים" שבה מגיבים אנשי תעשייה באינטרנט לטריילרים של סרטי אימה ישנים.



היללה הוא בעיני אחד מסרטי האימה הטובים שנוצרו בשלושים השנים האחרונות, מה מחשבותיך עליו?

הספר ה"יללה" של גארי ברנדנר היה ספר מאד קודר ואפל. אני ניסיתי לעשות כתסריטאי את מה שאני תמיד שואף אליו-לתת לדמויות עומק ולהפוך סיפור אימה פשוט למשהו מורכב-עשיתי זאת בעזרת הוספת הרבה הומור לסיפור המקורי. זו הסיבה שלדעתי הסרט עד היום "מחזיק מים" –אתה אף פעם לא יודע למה לצפות כשאתה רואה אותו. אני מנסה בכל סרטיי להכניס אלמנטים בלתי צפויים ולעיתים גם קצת סוריאליסטיים כדי לאתגר את הצופה וגם את משתתפי ההפקה. כבימאי אני מתרחק מהקולנוע ההוליוודי השבלוני והחד מימדי ומשתדל לספק לצופים משהו שהוא הרבה מעבר ליצירה פשטנית עם הרבה פעלולים. כתסריטאי סקרן אותי מי תגלם את גיבורת הסרט ומאד שמחתי שלי וולס סטון ("אי טי") נבחרה, אני חושב שהיא שחקנית מאד מוכשרת שקצת נפלה בין הכיסאות של המכונה ההוליוודית.



אתה נחשב כ"בימאי של שחקנים" ואתה גם נוהג לעבוד עם מספר שחקנים באופן די קבוע (דיוויד סטראטן,כריס קופר) האם כשאתה כותב תסריט אתה חושב מראש על הליהוק?

פעם הייתי נוהג כך, עד שהבנתי שהרבה פעמים אתה עלול להתאכזב במידה והשחקן לא יסכים להופיע בסרט שלך. בסרטיי אין תקציבי ענק ואנחנו משתדלים לקצץ בהוצאות ולכן אני לא יכול לשלם מיליונים לכוכבי על. לכן היום אני פשוט כותב ואז בודק כמה אופציות. למזלי יצא לסרטיי שם של סרטיי איכות ולכן הרבה מאד שחקנים מוכנים לבא ולהיענות להצעתי ולהשתתף בסרטיי. המציאות ההוליוודית היא מאד אכזרית –מעל גיל ארבעים (ואפילו מתחת לזה) אתה כבר נחשב "משומש" בשוק השחקנים ותתקשה למצוא עבודה. בוודאי אם אתה אישה ובוודאי אם אתה אפרו אמריקאי למשל. זאת הסיבה ששחקנית מדהימה כמליסה ג'יי המילטון שמככבת ב"האני דריפר" לא מצליחה למצוא פרויקטים!

שמחתי מאד שהצלחתי לגייס ל"האנידריפר" אנסמבל מפואר של שחקנים אפרו אמריקאים מוכשרים ביותר בינהם דני גלובר וצ'רלס ס דטון הנפלא. דני וצ'ארלס למי שלא יודע הם גם שחקני תיאטרון מוכשרים ומיומנים ויותר מפעם אחת שיתפו פעולה על בימת התיאטרון (או שיחקו באותו תפקיד אפילו). יש בינהם כימיה אדירה שאני מקווה שהצופה יבחין בה בסרט.



רוב סרטיך מתרחשים ב"סמול טאון יואסאיי" – האם אתה חושב שאת הסיפור האמריקאי האמיתי נכון יותר לספר דרך המקורות האפורים והלא נוצצים (ואולי הפחות מתוחכמים)?

ראשית זה די נכון שאמריקה האמיתית נמצאת במקומות הקטנים, אבל הסיבה לכך שאני מצלם בעיירות קטנות היא הרבה יותר פשוטה ואכזרית-זה פשוט עולה הרבה פחות וכרוך בפחות ארגון. לצלם סרט בניו יורק או שיקגו זה עסק מאד יקר ולי אין את התקציב הדרוש להפקות גרנדיוזיות שכאלה.

מדוע סרט על מוסיקה? והאם אתה בעצמך מנגן? ומה תפקידו של נגן הגיטרה העיוור.

תראה ,אם אתה רואה לבחון חברה, חפש את השוליים שלה שבעצם מגדירים את הקונסנסוס. לכן בסרטיי יש ייצוג כזה רחב של מיעוטים. אני מתעניין בתהליכים שעוברים על חברה מבחינת קבלת השונה והאחר לתוכה ובמקרה של ארה"ב האפר ואמריקאים וגם מיעוטים אחרים הצליחו לקבל לגיטימיות דרך ספורט ומוסיקה.

עסקתי בנושא הספורט בסרטי "הימור מכור" משנת 1988 וכעת אני מתעסק במוסיקה – דבר שמזמן כבר רציתי לעשות. אני לא מנגן אבל אני יודע לקרוא תווים ואף כתבתי כמה מנגינות (גם לסרט הנוכחי).

המוסיקה שבסרט מסמלת בעיני גם את השינוי הגדול שעבר על האפר ואמריקאים בחלק השני של המאה העשרים ושנת 1950 המעבר ממוזיקת בלוז לרוק וכלים חשמליים הוא מטאפורה מצוינת לסמל את השינוי האדיר הזה.

הנגן העיוור קאב מו (בחיים קוראים לו קווין מוזלי והוא מוזיקאי מחונן) בעצם מסמל את שני הגיבורים הראשיים-בעל המועדון והנגן הצעיר-רק הם כמוזיקאים יכולים לראות אותו ורק הם חשים ברוחות השינוי ובפוצנ
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

 
רלוונטי
האנידיריפר (עמוד סרט)
 
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Wonder1פלאציון גולשים10 / 9.2ציון מבקרים5 / 3.4
Only the Brave2רק האמיציםציון גולשים10 / 8.7ציון מבקרים5 / 4.0
Maktoub3מכתובציון גולשים10 / 8.6ציון מבקרים5 / 3.0
American Assassin4מתנקש אמריקאיציון גולשים10 / 8.5
Thor Ragnarok5תור: ראגנארוקציון גולשים10 / 8.5ציון מבקרים5 / 3.6
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט