Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הוי פאריז אהובתי - פאריז

מאת: רון פוגל

הכרך הגדול הוא צורת ההתיישבות המודרנית הנפוצה ביותר כיום. למעלה ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת ועובדת בערים. מאז ימי המהפכה התעשייתית והמעבר הגדול מהכפר לעיר מנסים אנשי מדעי החברה לחקור את התופעות החברתיות הייחודיות למטרופולין המודרני - מושגים כמו ניכור, בדידות ומצד שני נוחות וזמינות הפכו למושגים נפוצים בבואנו לתאר את מה שחש האינדיבידואל במחיצת אותם מיליונים של פרטים כמוהו בעיר הגדולה.

קולנוע על ערים ובשמו היותר מתוחכם "קולנוע אורבאני" נמצא איתנו עוד מהימים הראשונים של הקולנוע. גורדי השחקים מצד אחד למול הסמטאות האפלות והצפופות מצד שני תמיד ריתקו את יוצרי הסרטים - פליני ב"רומא" מירה נאיר ב"סאלאם בומביי" וולטר היל ב"חבורת הלוחמים" - כולם ניסו לתפוס באמצעות המצלמה את אותה תחושה ייחודית וחמקמקה שאנו קוראים לה עירוניות.

[*]

הבימאי הצרפתי סדריק קלפיש אוהב מאד לצלם בפאריז וחלק גדול מסרטיו הקודמים צולמה בעיר שבעיני רבים נחשבת ליפה ולרומנטית בתבל. אחרי הצפייה בסרטו החדש שנקרא בפשטות "פאריז" אפשר לומר כי קלפיש הצליח להעביר בנאמנות את אהבתו לעיר שהוא מכנה "העיר הנצחית".

כמקובל בקולנוע של השנים האחרונות, קלפיש שוזר מספר סיפורים ודמוית בבלילה אחת. גיבור הסרט פייר (רומן דורי המצוין) הוא רקדן חולה הממתין להשתלת לב ובשל מצבו הוא די מרותק לביתו. כמו ב"חלון האחורי" של היצ'קוק, פייר (ואנו הצופים) צופה בנוף הפריזאי הנשקף מחלון דירתו ובאנשים הנגלים אליו מהחלון.

[*]

קלפיס משתמש בנקודת המבט של פייר כנקודת מוצא לספר את סיפורם של האנשים האפורים המהווים את המכלול הנקרא תושבי פאריז. למנקה הזבל של הבניין יש אח שאמור להגיע מקמרון (ודרכו מציג בפנינו קלפיש בערמומיות רבה בבואה של חיינו המדושנים בעולם המערבי), הפרופסור מהאוניברסיטה הסמוכה לא מצליח לתקשר עם הסובבים איתו ואין לו אהבה. אחותו של פייר (ג'ולייט בינוש הנפלאה) הבאה לסעוד אותו מצויה במערבולת רגשית משל עצמה וכולם מלהגים, מפטפטים ומסתובבים ברחובות היפים עד לכאב של בירת צרפת.

לפני שתגידו "אין לנו כח לעוד שעתיים של פטפטת בורגנית צרפתית המבושמת מעצמה" אציין כי למרות שהסרט מתחיל באיטיות, הבימוי האלגנטי של קלפיש והמשחק הנוגע ללב של האנסמבל המפואר המרכיב את הסרט הופך את פאריז לחוויית צפייה מן המעלה הראשונה.

[*]

המבחן האמיתי של הקולנוע האורבאני הוא האם הוא מצליח לא להיות לשבלוני ולא לצבוע את המציאות בצבעים וורודים מדי או לגלוש לשמאלציות שאינה במקומה (דוגמא לכך הוא הסרט "מי הנערה הזאת" שבו העיר הגדולה נוצצת כמו מגרש המסדרים בהר הרצל לפני הטקס הראשי - אין לכלוך, אין זוהמה ויש רק עיר פלסטית להחריד...)

הסרט "פאריז" - כמו "מטרו" של לוק בסון, "תחת גגות פאריז" או "דיוה" של ז'אן ז'אק בנייה - עומד במבחן ומציג לנו את פאריז כמו שהיא, עיר שהיא שילוב כמ