איתי טיראן מחייה את היידיש בבית אבי

מאת: אלון רוזנבלום

מי אמר שהיידיש מתה? אומנם, כבר לא שומעים את השפה הזו והיא כמעט לחלוטין נחלתם של בני הגיל השלישי, אבל בימים אלו מוקרן בסינמטק תל אביב ובשאר הסינמטקים בארץ סרטו של דני רוזנברג, "בית אבי" שכולו ביידיש ובו משחקים שני שחקנים צעירים שמצליחים לשרבב את השפה באמינות כה רבה עד שאתה מתקשה להאמין שזו לא שפת אמם.

הכוונה היא לאיתי טיראן ומיקי לאון שמצליחים ב- 40 דקות להעביר המון רגשות, קונפליקטים ולא מעט ביקורת על מהות הציונות, הישראליות ועלינו כבני אדם.

[*]

"בית אבי" מספר את סיפורו של לולק, ניצול שואה צעיר (בגילומו של איתי טיראן), המגיע לארץ בשנת 1948 ובעודו רוצה להגיע לחיפה, לפגוש את אהובתו נינה, הוא נזרק למוצב עזוב אי שם במדבריות הנגב.

באותו מוצב הוא פוגש את מי שיהפוך למפקדו, חברו הקרוב, ובעצם כנראה הבן אדם האחרון שהוא יראה בחייו.

מערכת היחסים המורכבת (אך המאוד בסיסית של השניים), הסיוטים ממחנות הריכוז והשמש, אוחחחח השמש הישראלית שברוב המקרים זוכה לתהילת עולם ומביאה לא מעט תיירים לארצנו, היא האויב הגדול ביותר של השניים.

[*]

נכון, 40 דקות, אבל התחושה היא של סרט שלם, אומנם לא מושלם, אבל שלם. שני אנשים במוצב אחד. מה כבר יכול לקרות? מסתבר שהרבה ולא כלום. התהליכים הם בעיקר פנימיים, אצל שני השחקנים שעושים עבודה מצויינת. הצילום של דודו סטוז'מייסטר ועידו בראון הוא מקצועי, מעיק ומשרת באופן כמעט מדוייק את צרכי התסריט ודרישות הבמאי. המוסיקה של אבי בנימין רק משלימה את התמונה והופכת את הסרט הזה לאחד המהוקצעים שנראו בתקופה האחרונה בוודאי כאשר מדובר ב"סרט סטודנטים" (המרכאות הן מכוונות כי לו היו אומרים, אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב כי המדובר בבמאי מקצועי שעובד כבר שנים רבות בתחום).

רק לצרכי השוואה, בימים אלו מוקרן בסינמטק תל אביב גם סרטו של אלי כהן "אלטלנה", כביכול, הבמאי המקצועי הזה שמאחוריו סרטים כמו "הקיץ של אביה" ו"שתי אצבעות מצידון" שמנסה להתעסק בפרשייה כאובה מתקופת תקומת המדינה היה אמור לתת לבמאי הצעיר שיעור או שניים בשפה קולנועית. המצב הוא הפוך לחלוטין. סרטו של כהן משמים, סרטו של רוזנברג מעניין.

לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר של רוזנברג "הטייפ האדום".