Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מבואנוס איירס לים המלח ובחזרה

מאת: רון פוגל

בימים אלה מתקיים בירושלים הפסטיבל העשירי לקולנוע יהודי שבמסגרתו הוענק השנה אות הוקרה לבמאי היהודי הצעיר (מאד, הוא בן 35) דניאל בורמן הנחשב היום לאחד היוצרים הבולטים בקולנוע הארגנטינאי של ימינו. במסגרת הפסטיבל יוקרנו כל סרטיו כולל האחרון "הקן המתרוקן" שחלקו צולם בארץ בשנה שעברה.

[*]

בורמן (בתמונה למעלה לצד ליה ואן ליר - צילום איתי בן עזרא) שמאחוריו כבר חמישה סרטים (כמו "החיבוק האבוד") ומכונה לעיתים "וודי אלן הארגנטיני" מציג בסרטיו גיבורים יהודים המתמודדים עם שאלות קיומיות ומנסים לפרוץ מהחד גוניות והאפרוריות של חיי היום יום השוחקים. בורמן מציין שוב ושוב בראיונות עימו כי למרות שסרטיו אינם נכתבים מראש מנקודת מבט יהודית, בסופו של דבר הוא מוצא עצמו עוסק בחברה שהוא מכיר היטב - יהדות ארגנטינה בכלל וזו הגרה בבואנוס איירס בפרט.

ה"קן המתרוקן" הוא סרט על זוג בגיל העמידה שחווה משבר קיומי ברגע שילדיו עוזבים את הבית. הבעל נסחף למחוזות הדמיון והאישה חוזרת לאוניברסיטה ומפלרטטת עם גברים צעירים. בסופו של הסרט מגיע הזוג לישראל לבקר את בתם והביקור ישנה את חייהם לעד.

[*]

פגשתי את בורמן החייכן לשיחה קלה במלון "סינמה" בתל אביב שלרבים מזכיר את ימיו היפים של קולנוע "אסתר" ששכן במקום ונסגר לפני יותר מעשור.

מר בורמן, בסרטך האחרון כמו בסרטך הקודמים אתה משתמש בחללים ובמרחב כדי להציג לנו את מצבו של הגיבור - האם תוכל להרחיב על כך?

דירת המשפחה בבואנוס איירס כמו בניין איגוד התסריטאים וכמו המסעדות שבהם מבלים הגיבורים הם החללים "ה"סגורים" המקומות השגרתיים האפורים שחונקים את הגיבור ובמקרה של זוג ההורים נותן להם הרגשה כי הם בעצם נמצאים בדרך ללא מוצא. לעומת חללים סגורים אלו הפארק שבו מטיס האב, גיבור הסרט, את מטוס הצעצוע שלו וגם איזור ים המלח שבו מצולמות הסצנות בישראל מייצגים את התמימות, את החופש ובאיזה שהוא מקום את החזרה לילדות של הגיבורים. הפארק, כמו הנסיעה לישראל הם מקומות שבהם בורחים הגיבורים משגרת חייהם ומנסים באיזה שהוא מקום להחזיר שפיות לחייהם - שפיות שאבדה להם במטחנה האינסופית של החיים היום יומיים.

העיר בעיניי היא כמו אמא - נולדת בה ואתה מוקף בה כל חייך. לכן אני גם אוהב לצלם את רחובותיה הגועשים של בואנוס איירס כדי להראות את הכאוס העוטף את הגיבור באופן תמידי בעת מגוריו בעיר.

[*]

הנסיעה לישראל בסוף הסרט היא בעצם סגירת מעגל עבור הגיבורים. הם באים כיהודים לארץ הקודש, הם פוגשים את ביתם והם זוכים למעט שלווה. האם גם עבורך כבימאי וגם כיהודי יש בצילומים בישראל איזו שהיא סגירת מעגל? האם חשבת בעבר כי תצלם סרט בישראל?

ההחלטה לצלם סרט בישראל הייתה ספונטאנית ולא תוכננה אצלי הרבה זמן מראש, אני בכלל בחור ספונטני (בורמן צוחק ונראה עוד יותר צעיר - וגם כשהוא רציני הוא נראה כסטודנט בשנותיו הראשונות באקדמיה). ברור שמאד התרגשתי כיהודי לצלם בישראל. זהו ביקורי הרביעי או החמישי כאן. אני מאד אוהב את התחושה שאני מקבל בישראל. סרטי הבא ככל הנראה יצולם רובו ככולו בישראל. אני עוד צריך להיפגש עם המפיקים ולהחליט סופית בעניין. היה הרבה יותר קל לצלם בישראל ממה שחשבתי וזכיתי לשיתוף פעולה מלא ולהרבה חום ואהבה מהצוות בישראל.

את סרטי אני עושה מנקודת מבט אוניברסאלית - אבל מכיוון שאני מכיר הכי טוב את החברה היהודית של בואנוס איירס יוצא שגיבוריי סרטיי הם יהודים. ההגעה לישראל שירתה אותי מבחינה אומנותית ולא הייתה בה איזו הגשמה עצמית.

[*]

צמד הבימאים היהודים מצרפת - נקש ובלאיש ציינו בראיון שערכתי איתם את האור המיוחד שיש בישראל ואת העובדה שלאחר שביקרו בארץ הם החליטו לעשות כאן סרט (סרטם החדש "חומר למחשבה" שצולם בארץ יצא לאקרנים לפני כשבועיים). האם גם אתה נהנית לצלם בישראל?

מעניין שהם ציינו את נושא האור, התאורה - כי גם אני הבחנתי בכך. כשצילמנו באזור ים המלח בכלל הייתה תחושה של בראשית, של טבע פראי - שעבורי כעירוני מבואנוס איירס הייתה די חדשה. ואם נחזור לעניין התאורה והצילום, באחת ההקרנות של הסרט ניגש אליי מייקל בלהאוס (שצילם בין היתר את "צייד הצבאים") ומאד התפעל מהצילום וזו הייתה מחמאה מאד גדולה בשבילי. אני מאד רוצה כבר להתחיל לצלם בארץ את הסרט הבא שלי ומקווה שכל הפרויקט אכן ייצא לפועל בקרוב.

[*]

למרות שישראל מוצגת בסרט כנגטיב של הלחץ של בואנוס איירס ומקום שלוו, אתה מצלם בה גם את חומת ההפרדה, בית כלא שהגיבורים חולפים על פניו ורובה שהגיבור נתקל בו בין הספרים בספרייה בבית שלך ביתו - האם זה היה מכוון?

בוודאי. רציתי להראות - מעבר לשלווה של ים המלח והישוב המבודד שבו גרה הבת של הגיבור - שגם בישראל (או במיוחד בה) החיים מורכבים ואני מאמין שבכל מקום אין שחור ולבן אלא יש הרבה אפור. דרך אגב הופתעתי מהקלות שבה יכולתי לצלם את גדר ההפרדה - זה יותר קל היה מאשר לצלם ברחוב ראשי בבואנוס איירס.

הסצנה שבה מצולם הרובה ביחד עם הספרים מטרתה להראות את השילוב המיוחד הקיים בישראל בין הרוח והחומר - ספרים הנמצאים ליד כלי נשק ובישראל זה מובן מאליו. אתה יודע שאני מעולם לא החזקתי בידי איזה שהוא כלי נשק וכשהגעתי לראשונה לארץ הייתי בשוק מכמות האנשים שמסתובבים עם רובים. הגיבור מבין שלא רק חייו הם מסובכים ולא פשוטים וגם במקום שאליו הוא מרחיק (נמלט אפשר לומר) הגאולה היא לא מובנת מאליה. אני בכלל חושב שלשאלות הקיומיות הגדולות של החיים אין פיתרון קסם.
[*]

ססיליה רות המגלמת את אשת הגיבור מוכרת לנו בין היתר מסרטיו של אלמודובר. ספר קצת על ההחלטה ללהק אותה.

ליאונרדו התסריטאי המזדקן מתמודד עם עזיבת ילדיו את הבית ביצירת עולמות דמיוניים, אשתו מרתה עושה את ההפך הגמור ונאחזת במציאות במלוא כוחה - היא חוזרת לאוניברסיטה ורוכשת חברים חדשים - בעיקר סטודנטים גברים. הייתי זקוק לשחקנים לא צעירה שעדיין תשדר סקס ואף רוח נעורים ומצאתי בססיליה את הליהוק המושלם.

בסרט "חטא על סף ביתך" של בילי ווילדר קורא הגיבור ספר על זוג החווה משבר אחרי שבע שנות נישואים (ונקרא כשם הסרט) ומגלה שבעצם חייו מחקים את הספר. בסרטך ליאונרדו קורא ספר הנקרא "הקן המתרוקן" שכתב חתנו. האם גם כאן הספר הוא בבואה של המציאות?

אכן כן, אבל הנקודה החשובה היא שכשליאונרדו מתחיל לקרוא את הספר (וזה קורה לקראת סוף הסרט) המדבר על חיו העכשוויים - רק אז הוא בעצם משלים עם גורלו ורק אז הוא בעצם מכיר במציאות חייו. לדעתי אחת הדרכים להתמודד עם בעיות היא להכיר בקיומן בראש ובראשונה ולעיתים להבין שלא כל דבר ניתן לפיתרון.

זהו, כך הסתיים לו אחד הראיונות היותר מלבבים שערכתי בעת האחרונה. אני בטוח שבורמן עוד ימשיך לאתגר אותנו בסרטים רבים ומשובחים בעתיד.