Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: יצירה קולנועית מורכבת ומרגשת - Welcome

מאת: רון פוגל

"התחושה היא כמו ב- 1943-כאילו החבאנו יהודי במרתף"- כך אמר פיליפ ליורה במאי הסרט "Welcome" שעלה ביום חמישי האחרון על מסכי הקולנוע ברחבי הארץ. כך הוא הגיב להפעלתו של חוק צרפתי שעל פיו סיוע למהגרים לא חוקיים מהווה עבירה. דבריו עוררו סערה בצרפת ושר ההגירה הצרפתי אריק בסון הגיב ואמר שהבמאי חצה קו אדום וכי כל מטרת ההתבטאות הייתה לקדם את הפרסום לקראת צאתו של הסרט.

סרטו החדש של היוצר הביקורתי הנוקב הזה עוסק בנער כורדי – בילאל, שעוזב את עיר הולדתו בעיראק ויצא למסע מפרך כדי לפגוש את אהובתו שהיגרה עם הוריה לאנגליה. הוא מגיע לחוף בצפון צרפת וכל מה שמפריד בינו לבין אהובתו היא תעלת לה מאנש. הנער מתחיל להתאמן בבריכה ציבורית (הוא רוצה לעבור את התעלה בשחייה) שם הוא פוגש את סימון, מאמן שחייה מריר וביניהם נוצר קשר של חברות. בילאל נחוש בהחלטתו להגשים את חלומו ולהגיע לאהובתו והסרט עוקב אחריי הקורה אותו במדינה שלא בדיוק יודעת מה לעשות איתו.

[*]

בשנות העשרים והשלושים עודדה צרפת עליית מהגרים בין היתר מתוך ניסיון לכפר על האובדן של חיי אדם רבים במלחמת העולם הראשונה.אחרי מלחמת העולם השנייה ובמיוחד בשנות השישים ותחילת שבעים המשיכו גלי עלייה מסיביים ובמיוחד מצפון אפריקה.

לאחר עצמאות אלג'יר ב- 1962 היגרו כמיליון אזרחים אלג'יראים לצרפת בחיפושם אחרי עתיד בטוח ויציב יותר. משנות השבעים המאוחרות, כתוצאה ממשבר הנפט ומצב כלכלי פחות טוב הייתה החמרה איטית בתנאי קבלת מהגרים - צרפת הפכה מאומת הגירה למדינה שקשה יותר ויותר להיכנס אליה ולאומה שמכבידה יותר ויתר על המבקשים להיכנס בשעריה.

המהומות שהתחוללו בשנת 2005 בהם השתתפו צרפתים ממוצא מוסלמי הובילו להחמרות נוספות במדיניות ההגירה במיוחד כלפי מהגרים מארצות מוסלמיות. צרפת אימצה גם את עקרון "המדינה הבטוחה הראשונה" שאומר כי מחפשי מקלט מדיני אמורים להישאר במדינה החופשית הראשונה שאליה הם הגיעו ולא לחפש לעצמם מקלט כרצונם ואכן ב"Welcome" אנו רואים את הפליטים העיראקים והאפגאנים לכודים בצרפת על גבול התעלה כשאינם יכולים להגיע לאנגליה שגם הקשיחה מאד בשנים האחרונות את מדיניות ההגירה שלה .

[*]

מהשנה אוכפים לראשונה השלטונות הצרפתים חוק שהתקבל בצרפת ב- 1945 ואוסר לעזור לשוהים לא חוקיים. הוגש כתב אישום כנגד פעיל בארגון סאלאם שעוזר לפליטים שנמצאים בקאלה (היכן שמתרחש הסרט). הפעיל ואביו הם האנשים הראשונים בהיסטוריה של צרפת שמועמדים לדין בגין עזרה לשוהים בלתי חוקיים. האב הורשע אך לא נגזר עליו עונש.

הקולנוע הצרפתי של השנים האחרונות נחלק, בהגדרה גסה, לשני סוגים של סרטים: סרטים שבהם אינטלקטואלים מלהגים על חיבוטי הנפש שלהם כמו "ארוחת חג" וסרטים שעוסקים בנושא ההגירה והתמודדותה של צרפת עם היותה חברה רב לאומית שאנשים רבים בה מרגישים לא שייכים אליה.
בסרט "בין הקירות" מוצגת כיתה של תלמידים בבית ספר בפאריז שבה רוב התלמידים הם ממוצא לא צרפתי וחלקם אף אומרים שהם חשים כמרוקאים או אלג'יריים ולא כצרפתיים. בסרט "פאריז" אחד הסיפורים הוא סיפורו של קמרוני שרוצה להגיע אל הארץ המובטחת בכל מחיר, גם בספינה רעועה בגלים סוערים. ובסרט "הגרגר והדג" מוצגת משפחה אלג'יראית שחיה לה במעין גטו של מהגרים בעיר חוף קטנה ובה חיים שני סוגים של אזרחים - ה"מקומיים הצרפתים" והמהגרים ומשפחותיהם שלא מצליחים להיטמע בסביבה.

[*]

הבימאי ליורה סיפר בראיון איתו שהוא מרגיש זר בכל מקום שהוא נמצא (והוא מאמין שהאומנות שלו נוצרת מתחושת הזרות הזו ומעניקה לו יכולת להתבונן בעיניים מפוקחות על החברה שבא הוא חי ופועל) ולכן גם בכל סרטיו חוזר הנושא של גיבור המרגיש זר לסביבתו או מנוכר לה. ליורה בוחן את נושא ה"קסנופוביה" – שנאת הזרים, כמעט בכל יצירותיו ומתריע על חוסר סובלנותנו וחוסר החמלה שלנו כלפי האחר השונה.

הזר והנחות בסרטו "המגדלור" זהו חייל שחזר מאלג'יר ומגיע לקהילה מבודדת כדי להפוך לשומר המגדלור והסביבה אינה מקבלת אותו. ב"השמים נופלים" היה זה מהגר שמוצא עצמו תקוע בשדה התעופה שארל דה גול בלי יכולת לצאת או להיכנס לצרפת - ממש כמו בסרטו של שפילברג - טרמינל.

מה שעוד אופייני לסרטיו הוא כי מי שבסופו של דבר פועל כנגד המוסכמות החברתיות ועוזר לאותו זר-משלם מחיר חברתי כבד אך לפחות נשאר עם התחושה שהוא הלך עם האמת שלו עד הסוף. ליורה קורא לנו דרך סרטיו לא להירתע ממוסכמות חברתיות ולפעול כפי שמצפוננו מורה לנו - אחרת נהיה כולנו "זומבים" נטולי רגשות וללא כל אחריות חברתית.

[*]

רוב סרטיו של ליורה מבוססים על סיפורים אמיתיים ונראים מאד אוטנטיים. סרטיו מלנכוליים ואיטיים ונטולי "האפי אנד" כי בדרך כלל הזר, אחר והשונה סובל כשהוא נמצא בחברה המתנכרת לו. ליורה משתמש בנוף כשחקן בעלילה, שדה תעופה כמקום נטול הזדהות שהוא ההיפך מבית, אי באמצע הכלום כמדמה את בדידות האנשים שגרים בו ובסרט "Welcome" קאלה מוצגת כעיר עגמומית עם חוף ים נטוש, עם נוכחות משטרתית מסיבית בסמטאות אפילות - הרגשת המועקה של הפליטים מועברת דרך הצבעים שרובם אפורים כהים.גם הבריכה שבה מתרחש חלק לא קטן מהסרט ממש מתפקדת כשחקן בעלילה מצד אחד היא משקפת את הכישלון שרודף את סימון מאמן השחייה מצעירותו ומצד שני היא התקווה של בילאל לחצות את התעלה.

הסרט "Welcome" (ששמו הוא הציניות בהתגלמותה) מבוסס על חייהם של פליטים במחנה בפאתי העיר קאלה על גבול תעלת לה מאנש המכונה ה"ג'ונגל" שבו חיים כ700 פליטים רובם מאפגניסטאן.

ליורה נסע לקאלה והסתובב במחנה כשבוע ואז גם שמע על הפליטים שמנסים לחצות את התעלה כדי להגיע לבריטניה . הוא הרגיש שהוא חייב לספר את סיפורם של האנשים האבודים הללו שבשל מצוקה עזבו את ביתם ומצאו את עצמם בצרפת במחנה מאולתר ללא תנאים וללא מעמד חוקי נרדפים על ידי השלטונות.

[*]

נאמן לדרכו ליצור יצירות אוטנטיות ליהק ליורה לתפקידי הפליט הצעיר בילאל וחבריו - צעירים כורדים ללא כל ניסיון משחק. ליורה נסע ברחבי אירופה עד שהרכיב את צוות השחקנים - שעבור רובם זה היה ניסיון חד פעמי. הבחורה המגלמת את אהובתו של בילאל החליטה בעקבות הסרט להפוך לשחקנית.

השחקן ונסן לנדון המגלם את סימון סיפר כי כאשר הגיע לקאלה מצא "עיר במצב של מצור וגדרות תייל" וכי לדעתו "שוהים בלתי חוקיים זוכים לעיתים בצרפת ליחס גרוע מזה שניתן לכלבים" ונסן סיפר כי ככל שהסרט התקדם גברה ההזדהות שלו עם דמותו של סימון שמנסה בניגוד לנורמה ולתקנות לעזור לבילאל ולחבריו – גם אם הוא עושה את זה כדי להתרכז במשהו שיסיח את דעתו מהמשבר שבו הוא נמצא כשאשתו עוזבת אותו.

ה"ג'ונגל" בפאתי קאלה ממשיך להיות מקום מחייה למאות פליטים הנמצאים שם ללא חשמל ומים זורמים, באזור קר וגשום רוב השנה. שר ההגירה בסון הכריז כי המחנה יפונה ובמקומו יוקם מרכז הכנסת אורחים כמו זה שהיה קיים לפני שש שנים במקום עד שנסגר בהוראת אז שר הפנים והיום הנשיא סרקוזי. ראש העיירה של קאלה סירבה לפנות את המחנה וטענה כי מדובר בכפר ולא במחנה וכי זוהי עבודה לצבא. היא קראה להנהגת מדיניות פוליטית ברורה כלפי אותם שדוהים לא חוקיים ומחפשי המקלט המדיני.

[*]

מעבר לעובדה שמדובר ביצירה קולנועית מורכבת ומרגשת, ליורה יוצר כאן קולנוע עם ערך מוסף. ניתן לומר שיש כאן קולנוע חברתי, קולנוע שמבקש להשפיע דרך המדיום קולנוע שמכריח אותנו הצופים להסתכל במראה ובחצר האחורית המוזנחת שלנו. מקום שאנו בדרך כלל מפנים אליו את גבינו.בתל אביב יש היום קבוצה גדולה של פליטים מדארפור שמעמדם לא ברור והחברה המערבית מתלבטת לא מאתמול איך לנהוג בכל אלו שמתדפקים על דלתה.

גם אם מדובר כאן בסרט דידקטי המעביר את המסר שלו שוב ושוב מצליח ליורה לנפק עוד סרט מאד מרגש. סרט שחשוב שנעשה ומעלה בעיה בוערת על סדר היום התרבותי קולנועי.