Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: תרקוד היא אמרה לי תרקוד

מאת: רון פוגל

אחת ההופעות הזכורות יותר בסרט "אולם הריקודים"שפתח את פסטיבל הסרטים הברזילאי לא מכבר היא של השחקנית והיוצרת קלריסה אבוג'מרה. לאבוג'אמרה אין כלל טקסט בסרט אבל בדקות הספורות שהיא על המסך היא ממלאת אותו בחושניות ובמתח יוצאי דופן שמוסיפים לסרט נופך אפל ומאד דקדנטי.

אבו ג'אמרה היא הפאם פאטאל האולטימטיבית שמגיעה לאולם כנמר המשחר לטרף אותו היא מוצאת ברקדן טנגו שאיתו היא רוקדת בנועזות ואחר כך ממשיכה את המפגש בפינה אפלולית במועדון.

[*]

פגשתי את קלריסה המרשימה כמה שעות לפני פתיחת הפסטיבל בתל אביב ומה שעניין אותה בעיקר הוא איפה יש מקומות טובים לריקוד בתל אביב.

זהו ביקורך הראשון בישראל?

לפני כשלוש עשרה שנים עשיתי טיול גדול בישראל. משפחתי היא ממוצא סורי לבנוני (שם משפחתה הוא במקור אבו ג'מאל) וסיקרן אותי לבקר במדינה מעניינת באזור שממנו הגיעה משפחתי לברזיל לפני שנים.

[*]

הדמות שלך כמעט ולא מדברת אבל היא אולי הכי נועזת, ספרי קצת על בניית הדמות

במקור התפקיד נכתב כאישה נורמטיבית בעלת משפחה שהאלטר אגו שלה מופיע כשהיא מגיעה לאולם הריקודים, שם היא מחפשת ריקוד ואם אפשר גם סטוץ מהיר. ואז היא חוזרת לבית שלה לילדיה ולבעלה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר השאירה הבימאית בסרט רק את האלטר אגו (צוחקת..) ואין זכר לכל סיפור המשפחה.

מכיוון שאין לדמות שלי כל טקסט ידעתי שאני צריכה להיות הכי מוחצנת שאפשר ולבטא בכל תנועה ובכל מבט את מחשבותיי ורצונותיי. מכיון שאני באה מעולם הריקוד וההבעה דרך תנועה היא חלק בלתי נפרד ממנה זו לא הייתה בעיה בשבילי. מה שכן - בן זוגי לסצנות הוא בכלל לא שחקן אלא זמר ארגנטינאי ואני חששתי כי יהיה לו מאד קשה, במיוחד בסצנה שכמעט ומראה קיום יחסי מין. אבל בעזרת הבימאית וההרגשה הטובה שהייתה על הסט חשנו בנוח וביצענו את הסצנות בטבעיות.

[*]

אני מבין שהמשחק בקולנוע הוא דבר יחסית שולי אצלך, האם תוכלי להרחיב?

בגיל צעיר מאד ידעתי שאני רוצה להיות רקדנית ובגיל 18 נסעתי ללמוד ריקוד אצל מרתה גרהאם בניו יורק. מאז הספקתי להיות רקדנית, כוריאוגראפית ובשנים האחרונות אני בעיקר בתיאטרון - מופיעה ומביימת. מכיוון שתעשיית הקולנוע בברזיל הייתה במשבר עמוק בשנות השמונים והתשעים לא קרץ לי ללכת לכיוון הזה ואם כבר הופעתי זה היה בטלוויזיה.בשנים האחרונות גילמתי מנהלת בית ספר לריקוד בסגנון "תהילה". הסרט "אולם הריקודים " הוא סרטי השני בסך הכול (וגם בו אין לי בדיוק תפקיד משמעותי).
[*]

בסרט מופיעים עשרות רקדנים – האם אלו ניצבים או רקדנים מקצועיים?

מעבר לכוכבי הסרט, כל אלו שמופיעים בסרט הם אנשים "רגילים" שבאים קבוע לרקוד באותו אולם ריקודים בסאו פאולו. זה היה מדהים שאחרי 12 שעות צילום כשאנחנו היינו סחוטים, חלקם המשיכו את הערב והלכו לחפש אולם ריקודים פתוח כדי להמשיך לרקוד. השימוש שעשתה הבימאית באנשים מן השורה היה חלק מרצונה לתת לסרט תחושה כמעט תיעודית וליצור אוטנטיות מרבית.

ריקודים סלונים חזרו למרכז הבמה וגם בישראל בעיקר בעקבות הסדרה "לרקוד עם כוכבים" האם זהו תחום פופולארי בברזיל או שהוא עולם הולך ונעלם? ריקוד הוא דבר שטבוע בגנים של הברזילאים. בין אם זה השפעה אפריקאית ובין אם מדובר במסורת שהביאו מתיישבים מאירופה. בברזיל יש פסטיבל ואירועים רבים שכולם סובבים סביב הריקוד ובמיוחד הקרנבלים השונים.

לגבי הריקודים הסלוניים - בברזיל הפופולאריות הגדולה היא של אלו המכונים "לטיניים"-טנגו, סלסה, סמבה, ממבו, רומבה. שהרבה צעירים רוקדים את הריקודים האלה אבל מועדוני ריקוד כמו שרואים בסרט רלוונטים בעיקר לבני חמישים פלוס-הצעירים מערבבים בריקוד טכנו וטראנס ופחות הולכים ל"היכלי ריקוד".

[*]

שמו של הסרט Chega de Saudade הוא גם שמו של שיר הבוסה נובה הראשון שנכתב ומשמעותו היא "ללא עצבות" האם לדעתך זהו סרט אופטימי?

בעיקרון כל אחד יכול לקחת מהסרט את מה שהוא מוצא בו - שמחה עצבות, תקווה, ייאוש. מבחינתי הסרט מראה אנשים לא צעירים שרוצים להחזיק בחיים בכל הכוח. לא יושבים בבית ונאנחים אלה מתלבשים במיטב המחצלות ויוצאים לרקוד-אפילו לבד. ולכן אני רואה בסרט סמל למאבק לחיים ולרצון לא לאבד תקווה ויש כאן הרבה אופטימיות לדעתי

בהוליווד יש טענה שלאישה מעל גיל 40 קשה למצוא תפקיד בקולנוע-איך זה בברזיל?

לצערי הדבר כך גם בברזיל. רצוי להיות צעירה , יפה וזוהרת ובגילי המופלג (היא בת 62) מציעים לך בעיקר תפקידי אופי. זו הסיבה שאני אוהבת לביים –אני גם יכולה לשלוט בגורלי וגם לא תמיד להיות אל מול פני הקהל.

בשנים האחרונות מגיעים מברזיל בעיקר סרטים חברתיים ופחות קלילים, האם בעניין זהו אכן מוקד העשייה של הקולנוע הברזילאי?

ממש לא! היום בברזיל התעשייה היא מאד מגוונת.הקהל האירופאי נחשף ליצירות היותר בוטות, כי הקומדיות שלנו נחשבות פחות מעניינות. אבל בברזיל יוצרים הכל - דרמות חברתיות, קומדיות, מתח. בפסטיבל השנה ניתן לראות מבחר מהעשייה הזו בשלוש השנים האחרונות ואני ממליצה בחום לכל מי שמתעניין לבא ולגלות קולנוע מרתק ומעניין.