Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אז מה רואים בפסטיבל סרטי נשים ברחובות?

מאת: מערכת "סרט"

היום נפתח "הפסטיבל הבינלאומי ה-6 לסרטי נשים, רחובות". במשך שבעת ימי הפסטיבל (7 עד ה- 13 בספטמבר) יוקרנו למעלה מ-50 סרטים, 25 מתוכם הם סרטים של יוצרות ישראליות. התמה המרכזית של הפסטיבל היא נשים וכסף. לצד הקרנת סרטים בנושא, ייערכו דיונים ופאנלים.

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "חלב הצער" של הבמאית הפרואנית קלאודיה יוסה, זוכה פרס דוב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין 2009. לרגל יום הולדתה ה-70 של כלת פרס ישראל השחקנית והסופרת גילה אלמגור, ייערך אירוע מחווה חגיגי ליצירתה, תחת הכותרת - "הנשים הישראליות של גילה אלמגור".

כמו כן הפסטיבל יעסוק לראשונה באדפטציות של יצירות ספרותיות שעובדו לסרטי קולנוע. יוקרנו סרטים ולאחריהם ייערכו מפגשים עם הסופרות אבירמה גולן ויהודית קציר ועם סיון שטאנג חוקרת מיניות ומגדר בתרבות החזותית. בנוסף, יתקיים פאנל בנושא: "ג'יין אוסטן בקולנוע", בהשתתפות: עירית לינור, אושרה שוורץ רעים ורוני הלפרן ובהנחייתה של יעל שוב.

להלן כמה המלצות לימי הפסטיבל שמבטיחים להיות מרתקים ובעיקר, מרגשים:

באגף הישראלי בולטים לטובה הסרטים הדוקומנטרים, רובם חזקים, רובם מפנים אור לתופעות חברתיות וחלקים באוכלוסיה שאנו בדרך כלל לא נותנים עליהם את הדעת.

אחד הסרטים החזקים של הפסטיבל הוא "כעבור 9 שנים" של הבימאיות יפעת קידר ושרי עזוז. הסרט מביא את סיפורה המרתק של דניאל, יהודייה שגדלה כמוסלמית והתגלגלה לישראל, והתוודעה בה ליהדותה. הסרט עוקב אחר מאמציה של דניאל להביא לארץ את נאסר, בנה הגדל במרוקו. במהלך מרתק, החושף עולם של קנאות דתית ושל מחיצות לאומיות שפירקו משפחה, נאבקת דניאל על זכותה לגדל את בנה. היא יוצאת למרוקו בחשש מפני המפגש הצפוי לה עם קרוביה שנטמעו בחברה המוסלמית, ומפני הקשיים הצפויים לה כיהודייה מצד הממסד המקומי, אך מגלה כי הקושי האמיתי המאיים על רצונה להתאחד עם בנה מגיע דווקא מצד החברה שבחרה לחיות בה – זו היהודית.

אסור להפסיד את "דיפלומט", סרטה של דנה גורן, זוכה הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים. בתוך מלון, אשר ימיו המפוארים מאחוריו, מתגוררים כ-600 דיירים, כולם עולים ותיקים מברית המועצות לשעבר, עולים שחיפשו בית ומצאו מלון. מוקף מדשאות, עומד ניצב המבנה הגדול, ורק כשנכנסים פנימה מתעוררת תחושה כי זהו מקום שהזמן עמד בו מלכת. בתוך חלל דחוס מתקיים לו עולם מנותק של עולים שלא הצליחו להתערות בחברה הישראלית ונותרו מאחור. גיבורי מלחמה, מוזיקאים, מורים וסטודנטים בודדים גרים תחת קורת גג אחת. זהו סיפורם של דיירי מלון דיפלומט החיים כזרים בתוכנו.

"מחכה לו", של הבימאית מיכל קסטן קידר, מפנה אור לאוכלוסיית נשים שאנו לא מדברים עליה כמעט, נשות אנשי צבא הקבע. אי שם בלב העיר הפרוורית מודיעין שוכנת השכונה הצבאית – 170 בתים של משפחות אנשי קבע, שאבותיהן נוסעים בבוקר יום ראשון לבסיס, שבים כעבור שבועיים, ומשאירים את הנשים להתמודד לבד עם החיים בעודם משחקים במלחמה. מאחורי קרבות ודגלים מתנוססים על עמודי החשמל ביום העצמאות מסתתר היומיום. כל מבצע הוא אימא שמצחצחת שיניים לילד ומספרת לו סיפור לפני השינה.

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא הסרט הפרואני המרגש "חלב הצער". פאוסטה לקתה במחלה המכונה "חלב הצער", מחלה שינקה מחלב אמה. מקור מחלה זו אינו בחיידק או בדלקת אלא באונס ובהתעללות שחוו נשות פרו בשנות הטרור. שיר אימה שנהגה האם לשיר לפאוסטה מילדות לימד אותה על מאורעות העבר, והיא ממשיכה לשמר אותם בגופה שלה. כאשר אמה של פאוסטה מתה בפתאומיות פורצת שרשרת אירועים לא צפויים המשנים את חייה באורח דרמטי. היא נאלצת להתמודד עם פחדיה האיומים ולצאת למסע של שחרור.

סרט נוסף, שלא קל לצפייה אבל כדאי, הוא הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס 2008, "נהר קפוא". גורלן של ריי ולילה מצטלב לפני חג המולד, בעיירה אמריקאית נידחת בסמוך לגבול בין מדינת ניו יורק לקוויבק. שתיהן אמהות חד-הוריות. ריי, המפרנסת בדוחק את שני בניה, לא מצליחה להחזיר את החובות שהשאיר אחריו בעלה הנוטש, ולילה האינדיאנית מנסה להרוויח כסף לפרנסת בתה התינוקת. בייאושן הן משתפות פעולה ומבריחות פליטים את הגבול דרך הנהר הקפוא. כסף קל, סיכון, חרדה, עברה על החוק ואדרנלין צוברים תאוצה עד הסוף המר והבלתי נמנע. אך הקשר המפתיע, העז, מוביל לחירות אמיתית.

"ונדי ולוסי" הוא ללא ספק אחד הסרטים היפים של הפסטיבל. ונדי הצעירה מואסת בחייה באינדיאנה, ומחליטה לעבור לאלסקה ולמצוא עבודה בבית חרושת לשימורי דגים. אין לה כלום פרט לכלבתה האהובה לוסי ולמכונית מקרטעת. באורגון המכונית כבר אינה מתניעה, וונדי מודאגת כי הכסף הולך ואוזל, אבל צרותיה רק מתחילות. קלי רייכרט משרטטת דיוקן אינטימי ומסוגנן של אישה צעירה, ויוצרת סרט מסע נשי, מינימליסטי, חכם, צנוע, נוקב ורב-ניואנסים. עצמתו מצטברת באיטיות ובזהירות, ודמותה המטרידה של ונדי מתקשה להרפות מן הצופה. באמצעות מבנה עלילתי מצומצם – אישה אחת וכלבה אחת, רייכרט יוצרת משל עגום על החברה האמריקאית העכשווית, הנעה בקיצוניות בין עושר לעוני, בין מלאות לריקנות, ומבזבזת ללא הכרה את המשאב הפשוט והחיוני ביותר: אהבה.

"בית" הצרפתי, להוציא העובדה שהוא דרמה מצויינת, הוא גם סרט שגורם לנו לחשוב על כל המוזג הזה של בית, בטחון אישי, והצורך ביציבות בחיים. חייה השלווים של משפחה מתערערים כאשר כביש ראשי נחנך מטרים ספורים מביתם המבודד. מרתה, מישל ושלושת ילדיהם מסרבים לעזוב, ומנסים להסתגל לצורת החיים החדשה שנכפתה עליהם. הם ממשיכים בשגרה עליזה, אך באיטיות ובהדרגה חודרים אל הבית מתח, רעל, פיח, חרדה ורעש מחריש אוזניים מאלפי המכוניות הדוהרות. בית הוא סרט סימבולי ומבריק, הנע במיומנות בין ריאליזם לסוריאליזם. הבמאית אורסולה מאייר חושפת באלגנטיות את צפונותיה של משפחה על סף התמוטטות עצבים, ודרכה את שבריריותו ואת ארעיותו של מושג הבית. הצלמת אנייס גודאר לוכדת בכל פריים סיפור מינימליסטי ועשיר בעת ובעונה אחת, ובשילוב עם המשחק הנהדר והבימוי המדויק בית הוא קולנוע במיטבו.

"בתולת ים", הוא סרט רוסי קליל עם רגעים פחות קלילים. סרט הנע בין פנטסיה ומציאות. לאליסיה, ילדה עתירת דמיון המתגוררת ליד הים, יש יכולת להגשים משאלות. היא למדה בבית ספר לילדים מיוחדים, שרה במקהלה וחלמה על בלט. בגיל שש חדלה לדבר, בגיל שבע עשרה עברה למוסקווה, ובגיל שמונה עשרה – נעלמה. הסיפור שובה הלב ורב-הקסם, שכבר כונה "אמלי הרוסי", מביא למסך עולם מיוחד וגדוש בהמצאות חזותיות. הבמאית אנה מליקיאן משרטטת ביצירתיות אגדה רומנטית מודרנית ספוגת הומור סוריאליסטי, החוגגת את עולמה הדמיוני של נערה. בתולת ים זכה בפרס הגדול בפסטיבל סופיה 2008, בפרס פיפרסקי במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין 2008 ובפרס הבימוי במסגרת הקולנוע העולמי בפסטיבל סאנדנס 2008.

"הר קרח" הוא סרט יפה, כואב, מטלטל וחד פעמי. גִ'ין, ילדה בת שש, חיה בדירה זערורית בסיאול עם אמהּ ובִּין, אחותה הפעוטה. כשהאם מחליטה לצאת ולחפש אחר בעלה, אבי הילדות, היא משאירה אותן למשך הקיץ באחריות דודתן האלכוהוליסטית. האם מפקידה בידן חזיר חיסכון ומבטיחה שכשיתמלא במטבעות היא תשוב. אבל החזיר עמוס עד אפס מקום והאם לא שבה, והילדות נשלחות אל חווה מחוץ לעיר. סרטה השני של סו יונג קים ילידת קוריאה מסופר בעדינות ובאיפוק קורע לב דרך נקודת מבטן של שתי הילדות הקטנות.