דון קישוט יכול לנוח: ראיון אישי אליוט גולד

מאת: ארז בר

אליוט גולד, משחקניה הבולטים של הוליווד בשנות השבעים, נהנה מכל רגע בפסטיבל הסרטים בחיפה שננעל ביום שבת, נזכר בערגה בברגמן ואלטמן ולא ממש פסימי לגבי הקולנוע האמריקאי בהווה.

השחקן היהודי-אמריקאי אליוט גולד (71) נהנה ומתפעל מכל רגע בישראל. הוא מתרשם עמוקות מהקהל המגוון הפוקד את פסטיבל הסרטים ה-25 בחיפה, מהלך בניחותא על הרחבה בסנדלים ושורטס, ואף אינו מסתיר את סיפוקו מפרס מפעל החיים, שהוענק לו בפסטיבל, ומהרטרוספקטיבה המוקדשת לסרטיו. (בתמונה נראה השחקן לצידו של מנחם גולן שביים אותו בסרט "מעבר לגשר ברוקלין" משנת 1984).

[*]

הרטרוספקטיבה, שממשיכה את המחווה שנערכה אשתקד לתור הזהב האמריקאי בשנות השבעים, מתרכזת גם הפעם בעשור הגועש ההוא, בה מיצב את עצמו גולד כשחקן משובח וכסמל לתקופה שלמה. בפסטיבל הוקרנו הסרטים "בוב, קרול, טד ואליס" של פול מזורסקי (1969) עליו היה מועמד לפרס האוסקר (המועמדות היחידה בקריירה הארוכה והפורייה שלו), "מ.א.ש" (1970) ו-"שלום לנצח" (1973) של רוברט אלטמן, ו- "המגע" של אינגמר ברגמן השוודי (1971).

בסרטים אלו (ואחרים) ייצג גולד, בשורה של הופעות אנרכיסטיות, טרגיות וקומיות, את ההוויה האמריקאית והאנושית בעידן של קריסת מערכות והתפכחות מאשליות. ייצוגים ותימות אלו צפו ועלו גם בשני סרטיו הפחות מוכרים ברטרוספקטיבה, "המתבגרים" של ריצ'ארד ראש מ-1970 ו"רציחות קטנות" בבימויו של אלן ארקין.

[*]

גולד, מהדורת 2009, אינו עוד "כוכב של דור לחוץ" או "דון קישוט מודרני", כפי שהוכתר בזמנו על שער העיתון "טיים" ב- 1971 (הישג כביר כשלעצמו לשחקן שנמצא אז בראשית דרכו הקולנועית). בהמשכו של אותו עשור כיכב גולד בסרטים פחות חשובים, כשבמקביל פריון העבודה שלו בקולנוע ובטלוויזיה רק גדל והלך. כיום, גולד נראה שליו, שבע ומאושר, אם כי ההומור הדק, האינטליגנציה השופעת והאידיאלים המוכרים עדיין מצויים באמתחתו בשפע. "תמיד שמרתי על 'ראש פתוח', כי זה המפתח מבחינתי להצלחה אמנותית ובחיים בכלל", הוא אומר. "גם אם בהמשך הקריירה שלי וחיי האישיים חוויתי כישלונות, הרי שהאתגרים שמזמנים לך החיים, גורמים לך בסופו של דבר לנסוק למעלה".

קורט של אקזיסטנציאליזם ואבות רוחניים

גולד בן ה-71 נולד בברוקלין שבניו יורק למשפחת מהגרים יהודים. לעסקי הבידור הוא מעיד שהגיע במקרה. רבים אולי אינם יודעים, אבל את הצלחותיו הראשונות חב גולד לעולם התיאטרון, שם דרך כוכבו בשנות השישים ושם גם הכיר את אשתו הראשונה, הזמרת והשחקנית ברברה סטרייסנד. השניים נישאו ב-1963 והתגרשו ב-1971.

[*]
"נסיבות החיים הביאו אותי למצבים קשים של אי סיפוק וחוסר ביטחון", מתוודה גולד. "לא הייתי שלם עם עצמי במשך שנים. רק ב'המגע' של אינגמר ברגמן, אני יכול לומר שלמדתי להכיר מול המצלמה את המקורות לחוסר הביטחון ולמשבר הזהות שליווה אותי". כשגולד מדבר על גאון הקולנוע השוודי וסרטו דובר האנגלית היחיד בקריירה, עיניו בורקות. בניגוד לדעתם של חלק מהמבקרים, גולד טוען שהסרט, בו כיכב לצידם של ביבי אנדרסון ומקס פון סידוב, על רקע עלילה של משולש אהבים הרסני, הוא יצירת מופת טהורה. "הסרט הזה הוא אלגוריה לפרשיית אהבים אמיתית שהתרחשה בחייו של ברגמן. יש בו מטען רגשי עצום, שמתפרץ החוצה בעוצמה מהפנטת, ומבליט את כל מה שאירוני באהבה".

העבודה עם ברגמן הייתה בוודאי קשה ותובענית כלפי השחקנים וצוות ההסרטה

"ועוד איך", מחייך גולד. "באחת משיחותיי עימו על הסט אמרתי לו בציניות שבגלגול קודם הוא היה בוודאי מנהיג ברברי מסוגו של ג'ינגיס חאן. ברגמן חייך ואמר לי- 'אתה בוודאי נביא'".

[*]

משחקו של גולד ב"המגע" לא השאיר אדיש גם את רוברט אלטמן, גאון קולנועי נוסף, ששיתוף הפעולה הפורה ביניהם התפרס על פני חמישה סרטים. בחינתה של החברה האמריקאית מבעד לעדשתו הביקורתית של אלטמן, בסרטים כ"מ.א.ש" (הסאטירה המופתית על מלחמת וויטנאם, בה הופיע בצוותא עם דונלד סתרלנד) ו"שלום לנצח" (עיבוד רענן לדמות הבלש פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר) לא הייתה מגיעה לשלמות הנדרשת אלמלא הופעתו הפרועה, הממזרית והצינית של גולד.

עם זאת, ולמרות העובדה שגולד ואלטמן חלקו אידאות משותפות, היחסים ביניהם חרקו לא מעט: "אלטמן שיקף את תחלואי אמריקה בשילוב של ביקורת וחיבה והוא עשה זאת מצויין. הבעיות העיקריות בינינו נסובו לא רק בשל התנגשות תרבותית, אלא אף על רקע של אי הבנה מקצועית: אני הגעתי מעולם התיאטרון והשיטה של אלטמן שמה דגש על אלתורים רבים מול המצלמה, דבר שהיה זר לי. רק בסרט השלישי שלנו, 'המהמרים' מ-1974, הגענו להרמוניה מקצועית ולאהבה גדולה. לא אגזים ואומר, שלמרות היחסים המורכבים בינינו הוא שימש לי כדמות אב".

[*]

בקולנוע האמריקאי השטחי ברובו בהווה, חסרים במאים כמו רוברט אלטמן

בנקודה זו בוחר גולד את דבריו בקפידה. הרי גם הוא "חוטא" בהופעות בסרטים בינוניים וקלים לעיכול לא פעם. לדורות הצעירים הוא מוכר כאביהם החינני והמשעשע של רוס ומוניקה בסדרה "חברים", כמו גם בסרטים פופולאריים דוגמת סדרת סרטי "אושן".

[*]

"אני מסכים שהוליווד כיום אינה בשיאה", הוא אומר, "אבל צריך לראות את התמונה כולה ולזכור שהקולנוע היה תמיד גם עסק כלכלי שמטרתו להרוויח. עם זאת, גם בימינו יש דור של במאים ויוצרים מוכשרים כמו סטיבן סודרברג למשל, שלא מתפשרים על דרכם האמנותית. אל דאגה, בעתיד יהיו בהוליווד עוד אלטמנים".

ישראל כמודל השראה

בשנים האחרונות מעיד על עצמו גולד שהתקרב ליהדות יותר מאי פעם. זו הייתה גם אחת הסיבות להשתתפותו בדרמה "אמריקה X", שם גילם דמות של מחנך יהודי הנתון למתקפה אנטישמית. "לקח לי זמן להתקרב לשורשיי", הוא מודה. "היום סדרי העדיפויות שלי שונים מבעבר- מה שחשוב לי, לא תואם בהכרח את מה שחשוב לאחרים. אני מסתובב בחיפה ושואב מהישראלים השראה. עצם ההיכרות שלי איתכם בביקורי השני כאן (הביקור הראשון היה בראשית שנות השמונים, א.ב), זוהי מתנה גדולה עבורי". (בתמונה למטה לצידה של מנהלת הפסטיבל פנינה בלייר).

[*]

עכשיו יש לך הזדמנות גם להכיר קצת את הקולנוע הישראלי כיו"ר חבר השופטים בתחרות הסרטים המקומיים בפסטיבל

"החופש להיות יהודי במדינה משלך, זהו דבר נשגב בעיניי. כך גם לגבי העשייה התרבותית במדינה הזו, בה אדם יכול ליצור סיפורים כאוות נפשו. צפיתי ב"ואלס עם בשיר" בשנה שעברה ואני חושב שזהו סרט עמוק ומצויין. בכלל, אני שמח מאוד שהוזמנתי לכאן- הכבוד שמורעף עליי, ההזדמנות להכיר אנשים חדשים והתוודעות ליצירה המקומית, עושים אותי מאושר מאוד".