Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מטען הכאב- תקתוקי הזמן

מאת: לירן מזרחי

"מטען הכאב" הוא סרט עוצמתי שלוקח את סיפור המלחמה לכיוון האישי. הסרט מתמקד בקבוצה של לוחמים אמריקאים בעיראק, שנעים בין היותם קורבנות לנסיבות המלחמה, שאין להם באמת קשר אליה לבין רצונם לתעתע במוות ולצאת מהמפגש עימו כשידם על העליונה.

ניתן לומר שהסרט נע באותה מידה בין חדוות החיים למסתורי המוות בעיתות מלחמה. הסרט זכה בשישה פרסי אוסקר ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר. הבמאית שלו קתרין ביגלו הוכתרה כבמאית הראשונה אי פעם, שזכתה בפרס הבימוי, בהחלט גאווה נשית.

[*]

מדובר בהישג נשגב והיסטורי ואם זה לא מספיק ביגלו גם הצליחה לקצור נצחון אישי משלה, כשהעפילה על בעלה לשעבר ג'יימס קמרון (הבמאי של "אוואטר", או כפי שאני מכנה את הסרט מפגש תרבותי בין הדרדסים לחתולי ענק), שהתמודד נגדה בקטגוריית הסרט הטוב וקטגוריית הבימוי כמובן. ראוי לציין, שהסרט בכלל לא היה אמור להגיע להקרנה בבתי הקולנוע בארץ. אחרי הזכייה באוסקר הוחלט בכל זאת להפיץ אותו וזאת אחרי שYES כבר הספיקה להקרין אותו בטלוויזיה.

"מטען הכאב" מתאר את סיפורם של צוות חבלנים מאומן בעיראק, שנאלץ לפרק פצצות מתוחכמות בלב מוקדים אזרחיים כשמאות תושבים בוחנים כל צעד וצעד שלהם. אל היחידה מגיע סמל חדש ולא שגרתי בשם ג'יימס (ג'רמי רנר), שמתייחס לסכנה, למוות ולפעילות באדישות תהומית. מול ג'יימס בצוות המיוחד נמצא סמל סנבורן, שלא מבין איך ג'יימס לא נשמע לחוקים ולתקנות והאחרון הוא מומחה הפצצות אואן אלרידג', שרק רוצה לסיים את הכל ולחזור הביתה בשלום.

[*]

בניגוד לז'אנר סרטי המלחמה המציגים ספקטקל רווי אקשן ואפקטים הסרט של ביגלו עוקב אחרי רגעים מותחים ועוכרי שלווה, שמייצרים חוסר וודאות ואנלוגיה לתסמונת הפצצה המתקתקת. מושג הזמן בסרט מאוד ריאליסטי ומאופיין בשימת דגש על כל רגע ורגע כך שנוצרת תחושת התקיעות והפחד המאפיינת את רגעי ההמתנה הקשים מנשוא במלחמה. הצפייה באותה רולטה רוסית, שיכולה להטות את הכף לגורל המר היא שהופכת את מטען הכאב לכבד מנשוא.

הסרט מציג סיפור אפיזודאלי ואין לו מבנה ברור, כיוון שבמלחמה כמו במלחמה אין חוקים שמסדירים את ההתנהלות. ג'יימס הופך עם כל אפיזודה שחולפת לאדם חסר עמדה לחלוטין ואף מאבד אט אט את שפיותו. אין לו שום כוונות הירואיות, או רצון לתעל את מעשיו לטובת הזולת. המבחן והמאבק האמיתי של ג'יימס בכל אחת מהמשימות הופך להיות אישי בלבד וכזה שיקבע את מידת המקצועיות שלו ויכולתו הפרטנית להתעלות על המוות בכבודו ובעצמו.

[*]

הסרט לא מתעתד להעמיד גיבור בעל עמדה וכך בפועל מצליח להציג ביקורת על חיילים, שנמצאים במשימה ופועלים על פי אינסטינקטים הישרדותיים בלבד בניגוד למיצגי השווא על נחישות ודבקות במטרה שבדרך כלל ראינו כבר בסרטי מלחמה.
בפתיחת הסרט מוצגת כותרת שאומרת כמה ימים נותרו לחיילי היחידה לשרת במקום. הכותרת תמשיך להופיע במהלך הסרט כולו במעין מחווה של ספירה לאחור עד לסיום התפקיד והחזרה לחיים שהותירו מאחור.

[*]

הזמן מהותי גם כאשר חברי היחידה צריכים להפגין זריזות בפירוק הפצצות, ולכן ביגלו הדגישה בכל אפיזודה את מהות הרגע בחייהם של אותם חיילים –השעות, הדקות והשניות . ג'יימס הוא היחיד מבין השלישייה שיש לו באמת בשביל מה לחזור, אך הוא היחידי שמעלה את התהייה אם יש בכלל סיבה להתאמץ, או שעדיף להישאר ולהתנצח עם המלאך השחור. תהייה קשה זו של ג'יימס יכולה בהחלט להסביר מדוע הסרט גבר על הפנטזיה שהוצגה ב"אוואטר".

הסרט לא מעביר מהלך של סיבתיות והתפתחות לכדי עמדה כלשהי של גיבורו ג'יימס, אלא מציג אפיזודות המעידות על חוסר ישע וחוסר שפיות בהישרדות בצל המוות. בסרט ישנה תחושה מהותית של תלישות גם מהחיים עצמם כך שכל מה שנותר במלחמה הוא הכאב. מלחמה היא מאבק להישרדות ולא מירוץ אחרי אידאליים נעלים של לאומיות והגנת המולדת. חוסר העמדה הממשית של הדמויות המרכזיות בו יוצרת מניפסט שאומר לנו שאין שום מטרה שמקדשת את המלחמה.

ביגלו מציגה בסרט צילום ועריכה לעילא וסצנת פירוק הפצצה מגופו של הילד הקטן תיוותר חקוקה בראשי עוד זמן רב. אני חייבת להודות שכל הסרט חשבתי לעצמי: "איזה במאי עם ביצים" ואז נזכרתי שבכלל מדובר בבמאית שבהחלט הוכיחה שהיא ראויה לפסל המוזהב.