Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: נערה עם קעקוע דרקון

מאת: שחר עמית

היא חדה כמו נץ, פראית כמו אריה - אבל בעיקר מזוהה עם הדרקון שמקועקע על גבה. ליסבת' סלאנדר היא השוודית המפורסמת בעולם.. אולי אפילו יותר מאינגריד ברגמן. בעקבות ההצלחה המסחררת של סדרת הספרים של סטיג לארסון והטרילוגיה הקולנועית שליוותה אותה, החליטו בהוליווד ליצור גרסה משלהם לספר המתח הפופולארי.

מייקל בולמקוויסט (דניאל קרייג) הוא עיתונאי, אשר יום אחד מתבקש על ידי תעשיין עשיר, הנריק ונגר, (כריסטופר פלאמר) לחקור את היעלמותה המסתורית של אחייניתו, הרייט. הבעיה היחידה היא שמאז חלפו ארבעים שנה. בעוד בלומקוויסט לוקח על עצמו את המטלה ועובר להתגורר באי בבעלות הונגרים, אנו נחשפים אל חייה של ליסבת' סלאנדר (רוני מארה) - ההיפך המוחלט מבלומקוויסט: מתבודדת, קרה, קשוחה אך מוכשרת לא פחות ממנו. כאשר מגלה בלומקוויסט כי את התחקיר עליו, אשר הזמין ונגר, ביצעה סלאנדר, הוא פונה אליה לעזרה. הוא מנצל את המיומנות הרבה שלה במחשבים כדי להתקדם בחקירה. בין התככים, הסודות והדם הרב שנשפך, פותחת סלאנדר בפעם הראשונה בחייה גם את ליבה.

הסרט מעמיד בפנינו דו קרב בין ה"רשע הטהור": בעלי הון, התעללות ורצח נשים ואף נאציזם, לבין בולמקוויסט (אחד מהגברים היחידים בסרט אשר מבינים נשים) וסלאנדר, המסמלת את ההפך המוחלט מהקורבנות הנשית. שמו המקורי של הספר נקרא "גברים ששונאים נשים" וכן גם בסרט פינצ'ר מדגיש כי מציאת הרייט וגילוי זהות הרוצח, מהווים ניצחון של השפיות אל מול אותם גברים שונאי נשים.

בהשוואה לגרסתו של פינצ'ר, הסרט השוודי מרגיש כמו פרק ארוך ומפרך של "חוק וסדר". פינצ'ר מנצל את המומחיות שלו ביצירת תחושת טרור בלתי פוסקת, גם ללא סצנות מזוויעות. בדומה לסרטו משנת 2007 "זודיאק", פינצ'ר מוביל אותנו במבוך מפותל בו אנו מרגישים אבודים, בדיוק כמו הגיבורים. בין האימה והפחד הוא מצליח גם לשלב הפוגות של רוגע, לעיתים מיד לאחר שיא הלחץ, דרך שילוב של מוסיקה והנופים הקרים והמרהיבים של צפון שוודיה.

הסרט אכן מכיל את רוב אירועי הספר, אולם במחיר של פיתוח עומק, כגון מערכת היחסים בין בלומקוויסט ושותפתו לעיתון או עם ביתו הנוצרית האדוקה. כתוצאה מכך, דמויות אלו, אשר צצות מספר פעמים, נראות שטוחות וסתמיות, דבר אשר פוגע באמינות הסרט.

דניאל קרייג לוקח על עצמו תפקיד לא אלים, לשם שינוי. דמותו של בולמקוויסט היא אמיצה ויודעת להשתמש באלימות רק כאשר אין ברירה. בסרט, קרייג נכנס לנעליו של שרלוק הולמס מודרני; הוא מחפש בתמונות, נוסע בין מדינות, חוקר את בני המשפחה בכדי לפתור את התעלומה.

על רוני מארה נפל תפקיד קשה ביותר: להתעלות על הופעתה של נעמי ראפאס מהסרט השוודי. קשה לטעון כי רוני הציגה הופעה משכנעת או מרגשת יותר, אולם הופעתה בהחלט ממכרת. לאורך הסרט, מנסה הצופה לקבל חלון לעולמה האטום. דמותה של סלאנדר היא מבודדת, נועזת, פנקיסטית ומארה מצליחה לשכנע בכך. פינצ'ר נמנע מללהק את אחת מהשחקניות שהיו מקושרות בהתחלה לפרוייקט (ביניהן סקרלט ג'והנסון ונטלי פורטמן) ובחכמה בחר בשחקנית לא מוכרת ועיצב את דמותה הייחודית של סלאנדר בדיוק מופתי.

הסרט לא קל לצפייה. האלימות והמתח הנבנים מתחת לפני השטח מתפרצים כמו הר געש. פינצ'ר לא נזהר ביצירת סצנות מזעזעות וגרפיות. עם זאת, הסרט הוא מעניין, מותח, סוחף ומרגש שאורכו, 158 דק', מרגיש כמו שעה בלבד. בהחלט מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה.