שרון אלכסנדר מול טוביה צפיר

אחת הפרשיות היותר אומללות שהיו בארץ בחודשים האחרונים היא פרשיית תהפרצותו של השחקן האהוב טוביה צפיר במהלך צילומי הטלנובלה החדשה של HOT3 "טלנובלה בע"מ". האירוע הסתיים בכך שטוביה צפיר פרש מההפקה לאחר שהצטלם רק ל- 10 פרקים. את מקומו תפס השחקן שרון אלכסנדר שהצטרף לצוות השחקנים בפרק שהוקרן אתמול, חמישי ה- 17 במארס.

לקראת הצטרפותו פונה אלכסנדר בקריאה לתרבות ללא אלימות. אנו מביאים את קריאתו כפי שהגיעה לשולחן המערכת:

תרבות ללא אלימות

לפני כחודש נקראתי להחליף את השחקן טוביה צפיר לאחר תקרית אלימה שהתרחשה על סט צילומי "טלנובלה בע"מ", הטלנובלה החדשה של HOT. צפיר, איש מוכשר מאוד לכל הדעות, שהרבה קרדיט נזקף לזכותו בנוף הבידור בארץ בשלושים השנים האחרונות, כנראה שאיבד את שפיותו לרגע במהלך הצילומים ותקף פיסית ומילולית כמה מאנשי צוות ההפקה (פרטי התקרית פורסמו, נדונו בהרחבה בתקשורת ואין טעם לחזור עליהם כאן).

בימים אלה, ימי השידור הראשונים של הסדרה, אני מוצא את עצמי במסע יחסי ציבור בלתי נמנע ואני נדרש להגיב על המקרה שבו, איכשהו, גם אני מעורב. אני מתנהל לי בין ראיון אחד לשני, תכנית בוקר בטלביזיה, שיחה טלפונית ברדיו, ואני מהלך בין טיפות, נזהר בדברי, מאמץ מין קו לקוני רגיש ודיפלומטי של "לא הייתי בזמן המקרה", "לא יודע את הפרטים יש הרבה מצבי לחץ על הסט, צריך להבין, דברים כאלה קורים" וכולי. אני חוזר במונית לתל אביב לאחר צילומים לאחת מתכניות הבוקר בבירה, הדברים שאמרתי מהדהדים בראשי ותחושת אי נוחות מציקה לי. משהו לא בסדר.. אני לא מצליח לשים את האצבע על הדבר.. האם אני אומר אמת? האם כך אני באמת חושב? מה אני באמת מרגיש בתוך כל זה? מה זאת אומרת דברים כאלה קורים וצריך להבין?

שוב אני נזכר בכתבת הטלוויזיה שסקרה את האירוע. בקיר השבור באולפן שנשבר בזמן התקיפה של אחת מנשות הצוות, יש לה שם, קוראים לה אלינור, ובפנים הנפוחים והמדממים של הבחור שקיבל אגרוף כשניסה להגן על אלינור, גם לו יש שם וקוראים לו שי. העיניים המבוהלות של האנשים מסביב. אני נזכר בשיחות שהתנהלו בין שחקנים ואנשים בתעשייה בבתי הקפה של אזור מגורי, לאחר המקרה, כולם מזועזעים- אבל... איכשהו מבינים, מרחמים ומאמצים את טוביה בחיבוק חם וסולח.מה קורה כאן?

אני מחליט להגיב מחדש. אולי הדברים הבאים יתקבלו בהרמת גבה מכיוון שהם נכתבים על ידי- המרוויח היחיד מהפרשה העצובה הזאת שבסופה טוביה הוחלף, ובכל זאת לא אהסס לומר שההחלטה להחליפו היא בעיני החלטה נדירה וראויה להערכה הן מבחינה מוסרית והן מקצועית.

פרשת טוביה צפיר צריכה להטריד מכיוון שהיא לא עומדת לבדה. היא לא מקרה יחיד. יותר ויותר שחקנים מרשים לעצמם להרים ידיים ולפתור בעיות שוליות באופן אלים. בין אם מדובר באלימות פיסית או מילולית. זה קורה בחדרי החזרות בתיאטרונים ומאחורי הקלעים בזמן ההצגות וזה קורה בזמן צילומים של סרטים וסדרות טלביזיה.

שחקן, ברוב המקרים – סטאר, נקלע לסיטואציה שאינה לשביעות רצונו. בלי לחשוב פעמיים הוא מרים כסא ומטיח אותו בפראות בשחקנית שמשחקת לצידו. שחקן אחר מטיח אגרוף בפרצופה של שחקנית שבקשה ממנו לשמור את הידיים שלו לעצמו. עוד שחקן מוריד את האם 16 שלו על ראשו של שחקן אחר בזמן צילומי סרט צבאי ופוצע אותו. שחקן תוקף ומכה מבקר תיאטרון שהעז להביע את דעתו הלגיטימית (בחלק מהמקרים, אני חושש, לא מדובר בהתנהגות אימפולסיבית כלל אלא בהתנהגות מודעת ואפילו מתוכננת מראש. כך הם יוצרים סביבם הילה שחורה של כוח ומחזקים את מעמדם ע"י השלטת פחד, ואינני רומז שכך היה במקרה טוביה).

המאורעות הללו אמיתיים. לרוב הם אינם מגיעים לידיעת הציבור, ולא מדווחים למשטרה. הם מושתקים על ידי ההנהלות ונסגרים בתוך התיאטרון כשברוב המקרים לא ננקטות שום סנקציות כנגד המתקיפים. המותקפים עצמם בוחרים בדרך כלל לשתוק כדי לשמור על עבודתם בתיאטרון.

לסטארים עצמם, מטבע הדברים, סולחים. אחרי הכול הם אלה שמביאים את הקהל ומכניסים כסף לקופות. הם כריזמתים, בעלי קסם אישי רב, הם מרגשים אותנו, מצחיקים אותנו, כל כך קל ומתבקש לסלוח, לחבק ולהבין אותם. מדובר על טובי השחקנים שלנו. אנשים שמופיעים בסדרות הטלוויזיה האיכותיות ביותר ובתיאטרונים המכובדים ביותר. את חלקם אפשר לראות במאבקים הצודקים למען התרבות בארץ ובהפגנות. בראיונות בעיתונות הם מתלוננים על המצב הבלתי נסבל בארץ,עד כמה הכול רע מסביב ולאיזה חיות הפכנו. הם מובילי תרבות. מושאי הערצה וחיקוי. חלקם עובדים מול קהלים צעירים ודורות של ילדים גדלים תחת השפעתם.

אולי תגידו שאני מגזים, שזה קורה לעיתים רחוקות, שצריך להבין וכולי- אבל אני שואל, בכמה עוד מוסדות , שרוב העובדים שם הם בעלי השכלה גבוהה, יש "מידי פעם" תופעות של אנשים שזורקים כיסאות על חבריהם לעבודה? חונקים אותם, או "סתם" יוצאים עליהם במונולוג רווי שטנה ואלימות. מונולוג שלא שיקספיר או חנוך לוין כתבו אלא הם עצמם, והם יכולים לקחת עליו את כל הקרדיט.

מוזר, אבל כשאני חושב על זה, אני גם לא מצליח להיזכר בבמאי שיצא בהתפרצות אלימה, או צלם, או תפאורן. גם בתחומי האמנות האחרים אני לא מצליח להיזכר בסיפורים דומים. האם רקדן בלהקת מחול תקף פעם רקדנית? לא נראה לי. למרבה הבושה רק אנחנו השחקנים מצליחים לייצר שוב ושוב שערוריות מפוקפקות כאלה. אנחנו, שנמצאים בפרונט של הפרונט של התרבות בארץ, מהווים מודל לחיקוי וצריכים לשמש דוגמא, דווקא אנחנו נכשלים במבחן הבסיסי ביותר של חברה תרבותית, מבחן היחס שבין אדם לחברו.

והרי הכול מתחיל ונגמר בחינוך. אולי כדאי לבדוק מה קורה בבתי ספר למשחק , ומה שם התגובה של ההנהלות לאלימות בכיתות המשחק. בבית הספר למשחק אותו ניהלתי במשך 10 שנים, מורה ותיק ומכובד (שמלמד גם בבתי ספר אחרים והצהיר חגיגית לתלמידים שהתיאטרון הוא קודם כל מכשיר מחנך) - הרים יד על תלמידה באחד השיעורים. עוד באותו יום הוא פוטר.

אני מציע לשקול את האפשרות שבמוסדות תרבות לא תינתן שום לגיטימציה לאלימות מכל סוג שהוא וכל אקט אלים יוביל לפיטוריו של התוקפן לאלתר. הדבר ישדר עמדה חד משמעית של שמירה על תרבותיות במובן הרחב של המילה ולא כמו שהדברים מתנהלים היום, כשהדגש האיכותי/תרבותי הוא כביכול רק על בחירת הרפרטואר וההפקות. מכיוון שאני חלק התעשייה ומכיר היטב את הנפשות הפועלות, התלבטתי קשות לפני כתיבת דבריי אלה, מתוך מודעות לרגישות הדברים ומתוך חשש להטיל כתם על ציבור שלם של שחקנים שרובו לא אלים. אבל אני מרגיש שעברנו איזה גבול.

אני רוצה להציע לחברי השחקנים, אלה שאני מכיר ויודע שביסודם הם אנשים טובים ורגישים (אחרת לא היו שחקנים טובים כל כך): אי אפשר להיות גם תרבותי וגם אלים. בואו נזכור את מעמדנו ואת כוח השפעתנו, את העובדה שפריחה יצירתית לא יכולה להתקיים בתוך סביבה של פחד, וננתב את עוצמתנו הרגשית לביטוי אומנתי בלבד. תרבות ללא אלימות.