סיפורה של שפחה: ביקורת 4 פרקי הפתיחה

שלפרד, גיבורת הסדרה "סיפורה של שפחה", חיה את חייה החדשים כרחם מהלך, בעולם דיסטופי, עמוס פרנויה ובודד מאוד. מגפת עקרות מסתורית שתקפה את האוכלוסייה, הייתה לקרקע פורה במיוחד וסייעה במידה כזו או אחרת, להפיכה דתית, פונדמנטליסטית וטוטליטרית שקרעה את החברה לגזרים.

כל מי שאינה עקרה, נחטפת על מנת להפוך לשפחת מין, כדי להביא לעולם ילד – ולמסור אותו לזוג דתי ואמיד לו היא למעשה שייכת. השאר, כלומר הרוב המוחלט, נשלחים לקולוניות מסתוריות, שהחרדה לגביהן מסגירה כי לא מדובר באופציה טובה או עדיפה על פני החיים האלה.

סיפורה של שלפרד (אליזבת מוס) נפרש על גבי שלושה צירי זמן שונים. הראשון והמרכזי הוא היום-יום והניסיונות שלה לשרוד את החיים החדשים בכלא שכל הדלתות בו תמיד פתוחות, והסוהרים בכל פינה. האזנות וחטיפות, הוצאות ראווה להורג, השחתת מבנים וטיהור מגדרי – לצד שגרת צנע וצניעות, טקסים קשים ובדידות אינסופית שחונקת וכופה פרנויה מובנת בהחלט, מהווים את היומיום המורכב של שלפרד.

[*]

מוס עושה עבודה פנומנלית בלהעביר את המצוקה והמועקה הזאת, ולמקם אותה כגוש מחניק בגרון אצל הצופים. עם הרבה צילומי תקריב על פניה, היא לא מאפשרת לצופה להתחמק מהתחושה הקשה והמאוד פיזית, שבאה כתגובה לצמצום האנושיות המחריד שהיא עוברת.

הציר השני הוא החינוך מחדש שעברה הגיבורה. קו התפר החמקמק הזה שבין להיות ג'ון – אישה עצמאית, רעיה ואם, לבין הפיכתה הכפויה לשלפרד. העלילה במרכז החינוך מחדש מגשרת על הפער ועל השאלות שעולות תוך כדי צפייה - מה היו צריכות להיות הזוועות שעברה עד שהפכה למה שהפכה. השלישי והאחרון חושף את החיים של ג'ון רגע לפני שהכל השתבש ואיך בדיוק הכל הידרדר. למרות שלפחות בהתחלה האלימות הפיזית והמנטלית בציר זה מינימליות לעומת שני צירי העלילה האחרים, הוא כנראה המפחיד מכולם. העולם המתואר בו הוא לא עתיד רחוק, אלא יומיום שדומה מאד לשלנו. לא רק בהיבט הטכנולוגי – אנחנו רגילים לראות סדרות על דיסטופיה עתידית רחוקה בה הטכנולוגיה התפתחה עד למצב שהיא מאפשרת לבצע בחסותה פשעים נוראיים – אלא גם בהיבט התרבותי-חברתי. גילויי גזענות, חיכוכים על רקע דתי, אפליה על בסיס מגדר ועוד בעיות שממלאות את השגרה של חיים בשנת 2017. הדמיון לחיינו אנו, הופך את המציאות הקשה המוצגת בסדרה לאיום כמעט ממשי, לפרקים אפילו לאות לבאות.

מדובר בבחירה חכמה, שעשתה בעבר מרגרט אטווד כשכתבה את הרומן עליו מבוססת הסדרה, וברוס מילר – יוצר הסדרה – החליט בצדק לשמר. לייצר עתיד רחוק, משמעותו לייצר פרצה החוצה למקום בו אפשר לבטל בקלות את היתכנות הדברים. לעומת זאת, הצגה של מציאות מוכרת לכולם לא מאפשרת את ההתחמקות הקלה מהפחד שעולה ומסייעת להעביר ביקורת ממשית על החיים שלנו כיום.

הסדרה לא מבטיחה צפייה קלה או נעימה, אבל מדובר בסדרה הבנויה לעילא. מסכמת הצבעים הנהדרת שנבחרה, לתלבושות, לפסקול, שלעולם לא משתלט אלא תמיד משתלב וכורך את עצמו בעדינות סביב העלילה, ועד לליהוק שחקנים מדויק. המשחק של מוס כאמור הוא גולת הכותרת כנראה, כשהיא מאמצת לכל תו בגופה את המעבר הכואב ממאבק חיצוני באויב ממשי, למאבק מופנם שכולו נפשי, בו לפעמים אין אויב גדול יותר מהנפש עצמה.

למרות שבסוף כל פרק אנחנו ניצבים כצופים מול שאלה קשה במיוחד - האם נשאר מקום לתקווה בעולם שכולו חושך? - מדובר בסדרה שדורשת שתניחו את כל מה שאתם מחזיקים כרגע, תקליקו על השלט ותשבו ותשקעו בה.

הסדרה "סיפורה של שפחה" משודרת ב-HOT HBO וב-HOT VOD