סדרה של צרות: ביקורת סדרה

סדרה של צרות" היא הפנינה החדשה מבית נטפליקס, שמעבדת את סדרת הספרים האהובה בעלת אותו השם. הסדרה הזו היא כיף טהור ונהדר. מדובר בעיבוד מדויק וחכם לחומר מקור מדויק וחכם גם הוא, שמצליח להעביר את התחושה המסוימת ואת ההומור המקאברי שאופפים את הספרים, ומגולל את סיפורם של יתומי בודלייר, שלושת האחים שהוריהם נהרגים בשריפה ונשלחים לסדרה של אפוטרופוסים שונים, במהלך הבריחה מהרוזן אולאף המרושע (ניל פטריק האריס, "איך פגשתי את אמא") שמנסה לחטוף אותם כדי להשיג את ההון שלהם.

הטלתי על עצמי כמבקר את המטלה העגומה של לכתוב על הסדרה המהנה כל-כך הזו, אבל אתם לא צריכים לעשות כך. אם אתם מחפשים כתבה שלילית, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא את זו ולהמשיך בחיפוש אחר פיסת חדשות מדכאת או אפילו ביקורת על סרט גרוע. לאלו מכם שעדיין כאן, אני אגלה שזה היה הומאז' למוטיב חוזר בסדרה, שמקורו בספרים: המספר למוני סניקט (במקור שם העת של הסופר דניאל הנדלר, כאן הופך כבר לדמות), שמדבר ישירות לקהל ואומר להם להפסיק לצפות, כי המאורעות שהם עומדים לקרוא פשוט עצובים מדי. זו הדרך של יוצרי הסדרה (כשהנדלר עצמו הוא הממונה העיקרי על הכתיבה) להציל אותה מסכנה של התייחסות רצינית מדי לעצמה. הסיפור שמתואר פה אפל מאוד, אבל בו זמנית קאמפי ברמה מענגת, וזה בגלל שהנדלר מסרב לקחת את אותה האפלה למקומות יומרניים.

[*]

האפלה היא אך ורק אטמוספירה לעולם ולסיפור הזה, ואין לקחת אותה כאות ל"סדרה רצינית" יותר. האפלה היא כיף, אבן שואבת לסיטואציות, ויזואליות וכתיבה מרושעים, בצורה שפשוט אי אפשר שלא ליהנות ממנה. סרטים וסדרות רבים כל כך מפרשים אטמוספירה אפלה בתור מעין סמל סטטוס, סימן שצריך להתייחס לפרויקט כאל משהו חשוב יותר מ"סתם בידור". שוב ושוב, סרטים מהסוג הזה נופלים למלכודת היומרנות שהם מניחים לעצמם. "סדרה של צרות" בוחרת להפוך את המלכודת הזו, כדי ליצור מקפצה לתוצר מבדר ואוניברסלי כמעט. הסגנון של הסדרה מעביר אותנטיות חדשה למדיה לילדים, אותנטיות שהייתה קיימת גם בספרים ומעובדת באופן מושלם. באופן כללי, רוב רובם של הסיפורים המודרניים המכוונים לילדים שהוליווד ותעשיית הספרות העולמית סיפקו הם אסקפיסטיים למדי. כמות עצומה של סרטי ילדים מכוונים להרגיע את הצופים הצעירים, להציג עולם שמח ושלו. זו חוויה שילדים אוהבים באופן שטחי, אבל פעמים קרובות, ההתחברות שלהם עמוקה הרבה יותר לתכנים אפלים יותר, וזוהי הסיבה שאנחנו צריכים סיפורי ילדים אפלים.

בין אם אנחנו זוכרים זאת במעורפל או בין אם לא, רבים כבר דיברו על החוויה המלנכולית למעשה שהיא ילדות צעירה. האימה והבלבול שבחוסר ההכרה שבעולם, חוסר התיוג והשיוך לקטגוריות של כל מה שסביבנו - הוא לעיתים קרובות דלת לעולם דמיון עשיר שילדים נוטים להחזיק, אבל אותו החוסר גם יוצר לא מעט תחושות שליליות. ההסתכלות על העולם כמפחיד, גדול, מאיים, מריר ומלא באנשים טיפשים ו/או שמדברים מעל הראש של הגיבורים נחשב בעיני חובבים רבים של הסדרה למה שהופך אותה ל"פחות לילדים", ומה שגרם לעיבוד הקולנועי מ-2004 להיכשל כלכלית. אבל לפי דעתי, דווקא הגישה הזו מחברת אותו לחוויית הילדות מזווית לא צפויה אך אפקטיבית בשביל צופים רבים בגילאים מוקדמים.

הגורם שגרם לסרט להיכשל בעיניי, אגב, הוא עיבוד לא מוצלח של השפה והטקסטורה העשירה שמסופקת בספרים. כי מעטים האנשים שיכולים לעבד באופן מוצלח את הנדלר, חוץ מהנדלר עצמו, לכן המינוי שלו לכותב של העיבוד הטלוויזיוני הוא צעד חכם כל-כך. הנדלר מעביר את כל המוזכר לעיל בכישרון רב למסך הקטן, כולל את החדווה לשפה האנגלית.

כדי לוודא שהסדרה לא הופכת ל"תיאטרון מצולם" בהסתמכות כבדה מדי על דיבורים, הדיאלוגים המושחזים מאוזנים ברגישות נפלאה עם קומדיה ויזואלית ושוטים יפהפיים, שרבים כבר אמרו שמזכירים במקצת את סרטיו של ווס אנדרסון. מדובר בסדרה שהיא כיף טהור ושיעור לכל מי שרוצה לעשות סדרות כיפיות. מלבד לאפקטים הנוראיים, מדובר בסדרת בינג' כמעט מושלמת, ואני ממליץ לראות אותה בהקדם האפשרי.