מראה שחורה: ביקורת העונה הרביעית

הפרק הראשון בעונה החדשה של "מראה שחורה" שעלתה לאחרונה בנטפליקס הוא אחד המוצלחים שבהם. USS" קאליסטר" הוא יצירת מתח פסיכולוגי שמתרחשת בתוך סרט מדע בדיוני ויוצר הסדרה ואחד מתסריטאי הפרק צ׳רלי ברוקר מצליח לתמרן בין שני הז׳אנרים בצורה נהדרת ועל הדרך לייצר אמירה על סביבות עבודה רעילות ובוסים נצלניים. ז׳אנר המדע בדיוני אמנם מוצג פה באופן פארודי אבל לא באופן לעגני. להיפך, ברוקר מצליח להדגיש את הצדדים החזקים של הז׳אנר באמצעות סצנות האקשן ובעזרת הבימוי הנהדר של טובי היינס. עם זאת, העלילה של הפרק הלכה למחוזות מופרכים לקראת הסוף ולא חסר בה עיגול פינות של ריאליזם לטובת קידום העלילה השאפתנית שלה. זה חרה לי בגלל שבחירות אלה הרגישו תלושות מהפרק שברובו הסב לי הרבה הנאה לעומת האווירה הקודרת שמאפיינת את הסדרה.

לעומת הפרק הראשון המהנה, "ארק אנג׳ל" שביימה ג׳ודי פוסטר לא הצליח לשמר את הרמה הגבוהה. מערכת היחסים בין האם הדאגנית לבתה הרגישה לי שטחית וגנרית ולא מצאתי ייחודיות בסיפור שפחות או יותר מחזר רעיונות מפרקים אחרים של הסדרה. אמנם אין לי טענות למשחק של רוזמרי דוויט, אבל הרגשתי שהכתיבה של הפרק הייתה חלשה וסופו היה לא מספק.

"קרוקודיל" הוא טייק מצוין על מותחן בלשי קודר וחורפי והנוכחות של הטכנולוגיה מעטה מאוד אך אפקטיבית לא פחות מפרקים אחרים. העלילה היא מהחכמות שנכתבו לסדרה והיא סיפקה רגעים של שפל מוסרי מהעמוקים שהיא ידעה. כל השתלשלות האירועים הדרמטית והמהירה השאירה אותי שמוט לסת והבחירה לראות את הפרק לפני השינה התבררה כטעות איומה כי המחשבה עליו העסיקה אותי גם בבוקר שאחרי הצפייה בו. ללא ספק הפרק הכי חזק של העונה הזאת.

הפרק "תלו את הדי ג’יי" הוא קומדיה רומנטית שמצליחה באופן מפתיע להעביר מסר חזק על הפילוסופיה של עולם הדייטינג המודרני. הסיטואציה שבה לכל מערכת יחסים יש תאריך תפוגה ידוע מראש מועברת בצורה משעשעת ולמרות הציניות מצליחה גם לרגש.

"ראש מתכת" הוא מחווה לז׳אנר האימה שמצולם ומבוים בצורה נהדרת והוא הפרק הכי קולנועי של העונה. אי אפשר לצפות ממנו לספק אמירה משמעותית קלאסית של "מראה שחורה" על האופן שבו הטכנולוגיה משתלטת על חיינו ובשלב די מוקדם של הפרק הפסקתי לחכות לאמירה שכזאת או להסבר למה בכלל הפרק צולם בשחור-לבן בלבד נימוקים אסתטיים. למעשה הפרק הרגיש יותר כמו מערכה אחרונה של סרט מאשר פרק של "מראה שחורה". נראה שצ׳רלי ברוקר חיפש פה הישג קולנועי מרשים עם הכלים והתקציב שניתנו לו בעונה הזאת. אבל בהקשר הכללי של הסדרה אין להישג הזה תרומה משמעותית.

בפרק האחרון צ׳רלי ברוקר מדגים את היכולת שלו לייצר קומדיה שחורה משובחת. "המוזיאון השחור" הוא אנתולוגיה בתוך אנתולוגיה ונראה שברוקר החליט להשתמש בתסריטים שלא נכנסו לסדרה עד עכשיו כי היו אבסורדיים מדי. פרק משעשע ומפתיע שעושה לא נעים בבטן.

העונה הרביעית היא יותר קולנועית וגדולה אבל גם מעט יותר בריטית מהעונה הקודמת. אנשים כמוני שהרגישו שהסדרה בעונה השלישית עברה אמריקניזציה ישמחו לגלות שבמובן הזה חזרה עטרה ליושנה. כמו תמיד, הבעיה אולי הכי גדולה של הסדרה היא חוסר העקביות וההבדלים ברמת הכתיבה בין הפרקים. אבל בסופו של דבר זה שווה את העובדה שאין הרבה סדרות מקוריות וחדשניות כמו "מראה שחורה" ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן