Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: נובמבר 63

במיני סדרה החדשה 11.22.63" ג'ייק אפינג (ג'יימס פרנקו), מורה לספרות וגרוש טרי, מגלה דלת סתרים שמחזירה אותו בזמן. מאורת הארנב היא למעשה דלת ארון במסעדה המקומית דרכה הוא מגיע לשנת 1960. כאשר הוא חוזר בחזרה להווה, עוברות כל פעם לא יותר משתי דקות בלבד. הוא יכול להיכנס, לשנות דברים ולחזור בחזרה, אבל כל פעם שייכנס שוב, הוא ימחק את כל מה שעשה כבר.

מסתבר שאל מנהל המסעדה, נכנס לשם כבר שנים ומנסה בכל כוחו למנוע את ההתנקשות בחייו של הנשיא ג'ון פ. קנדי. כל זאת מתוך אמונה שאם קנדי מעולם לא היה נרצח, מלחמת וייטנאם הייתה נמנעת ואיתה גם כל האסונות שקרו לעולם החופשי. אל חולה הסרטן משכנע את ג'ייק ללכת במקומו ולנסות למנוע את ההתנקשות.

המיני סדרה הבדיונית מבוססת על ספרו של אמן האימה סטיבן קינג, ומשמעות שמה הוא תאריך ההתנקשות בקנדי. ג'ייק יוצא למסע בו הוא נאלץ לבלות שלוש שנים בשנות השישים, והסדרה מציגה את אותה תקופה במלוא הדרה: מכוניות הברבי, החליפות והשמלות. התקופה השמרנית של ארה"ב, כמו גם ההפרדה הברורה בין שחורים ללבנים.

אל מספק לג'ייק את כל התחקיר שביצע על האנשים הקשורים להתנקשות: לי הארווי אוסוולד, המפעיל הרוסי של ה-CIA, בני משפחתו של אוסוולד, אחריהם הוא עוקב במהלך הסדרה, בניסיון לקבוע את הנסיבות שבהן ביצע אוסוולד את ההתנקשות, ולענות על שאלות הקונספירציה הרבות שישנן סביבה. כחלק מסיפור הכיסוי שלו, ג'ייק מוצא לעצמו עבודה בבית ספר מקומי כמורה לספרות, שם הוא מתאהב באחת המורות. הבעיה הכי גדולה של ג'ייק, מלבד העובדה שהוא מתאהב בבחורה בשנות ה-60, היא שהעבר הודף בחזרה, כלומר לא רוצה להשתנות. לכן בנקודות קריטיות במסע, ג'ייק כמעט נדרס, או מותקף על ידי נחיל ג'וקים אגרסיבי במיוחד. הקטעים הללו הם ממש מתוך סרט אימה, ומוצגים על המסך בדיוק כמו שקינג התכוון לכתוב אותם.

קשה לראות את הסדרה ולא לבצע אנלוגיה בינה לבין הסרט הבלתי נשכח "בחזרה לעתיד", שגם בו מרטי מקפליי חוזר בזמן לשנת 1955, לא רחוק מהתקופה של ג'ייק אפינג. גם אם הרעיון דומה, הביצוע הוא שונה לחלוטין. ג'ייק אפינג הוא לא ילד, הוא גבר המחפש את משמעותו בחיים ורוצה לשנות את העולם. אם מרטי הגיע ל-1955 בטעות, אפינג תכנן כל פרט ופרט, והופך לחלק מהעולם אליו הגיע.

[*]

העלילה מתפתלת יותר ויותר. מלווה כולה בתחושת ערגה מסוימת לתקופה הצבעונית, הנאיבית והשמרנית יותר של ארה"ב. כאשר העלילה מגיעה לנקודת השיא שלה ממש לפני ההתנקשות, סיידי וג'ייק רצים בעיר דאלאס, לא רחוק מזירת האירוע, זה פשוט נראה כמו הומאז' לסרטי קרי גרנט וג'יימס סטיוארט בשנות ה-60.

מלבד הביצוע המוצלח, והעלילה המותחת והמפתיעה מאוד, הסיפור מתמקד בדמויות ומציגן בצורה לא מספיק ריאליסטית, כאשר הן נראות יותר מדי כמות דמות שמתנהגת ומדברת כדמות מסדרת טלוויזיה. למרות שסרטים וספרים רבים כל כך נכתבו אודות ההתנקשות, לדעתי הבמאי פספס כאשר בחר לא לעשות בהם שימוש בצורה מתוחכמת יותר. אם היה משאיר סימן שאלה או קריצה כלשהי לאחת התיאוריות ונותן לקהל לפרש זאת בעצמו, הסדרה הייתה מוצלחת יותר.

במקום זאת מדובר בסך הכול במיני סדרה בת שמונה פרקים שמספרת סיפור בדיוני, וסוגרת מעגל בצורה הכי בנאלית שיכול להיות. סדרה מהנה אך לא מדהימה.