כל פעם שתראו את יום שישי צמוד לתאריך ה- 13 תהיו בטוחים שאיפשהו עורכים חגיגת סרטי אימה. נהוג באותו יום, לשדר ולצפות במרתונים של סרטים מבעיתים כשבגולת הכותרת ניצב הסרט שהתחיל כנראה את המסורת "יום שישי ה-13". הסרט שיצא לפני קצת יותר משלושים שנה (1980) הפך לסדרת סרטים ארוכה (עשר במספר), זכה לסדרת טלוויזיה ורימייק של שנות האלפיים כמו רוב סרטי שנות השמונים. הסרט עדיין נחשב לאחד מסרטי האימה הטובים, המפחידים והמשפיעים בכל הזמנים ויוקרן בערוץ HOT Prime ביום חמישי ה- 27.1 בשעה 23.30 במסגרת רצועת "סינמה לילה".
בסרט אנו מתלווים אל חבורת מדריכי נוער צעירים אשר באים להכין מחנה שהיה סגור במשך שנים רבות עקב "רציחות מסתוריות". הסרט מתמקד ביומם הראשון במחנה, ועבור חלקם גם האחרון. ביום שישי ה-13 לחודש. העלילה מסתבכת בשעות הערב, כאשר היום יורד ואף מתחילה סערה. ששת הנערים מבלים ומשחקים ברחבי המחנה ורוצח מסתורי צד אותם אחד אחרי השני. אגב, בין השחקנים הצעירים והמאוד לא מוכרים אז, ניתן למצוא אחד, קווין בייקון (בתמונה למטה הלקוחה מהסרט), שיהפוך עם הזמן לאחד הכוכבים הגדולים של הוליווד.
[*]
הסרט הינו אפל ומלא מסתורין, למעשה איננו יודעים כלום על הרוצח עד החצי שעה האחרונה של הסרט. את הצופה המודרני אשר רגיל לצפות בסרטים בעלי אפקטים יקרים, ויזואליים, ריאליסטיים ומבהילים, קשה להפחיד, אך בכל זאת אותה קלאסיקת אימה גורמת לאנשים להחסיר פעימה.
שון קנינגהם (שעבד עם ווס קרייבן, מגדולי במאי סרטי אימה) הפיק וביים את הסרט, היה כבר מוכר לז'אנר האימה ושמר באופן מושלם על מסתורין ופחד מן הבלתי צפוי לאורך הסרט. העובדה שאיננו יודעים מיהו הרוצח בחלק ניכר מן הסרט תרמה לכך רבות, אך תורמת גדולה יותר הייתה הדרך בה בחר קנינגהם לביים את הסרט. ישנו שימוש רב בזווית ה - point of view, זווית בה המצלמה משמשת כעיניו של דמות, במקרה זה של הרוצח. כך אנו, הצופים, נכנסים אל הסרט בצורה עמוקה. קנינגהם משכיל להכניס אותנו בעוצמה יתרה אל תוך הסצנה. למעשה, אנו מתלווים אל הרוצח או הנרצח, איננו סתם צופים אלא לוקחים חלק של ממש באירוע.
[*]
עם זאת, ישנן סצנות בהן קנינגהם בוחר דווקא להרחיק את הצופה מן האירוע, ולקחת על כתפיו אתגר אומנותי של תפיסת קיומו של רצח ללא הצגת דם. הריחוק מזירת הפשע ומסירת המידע על קיום רצח כאשר המצלמה אינה מתעדת את המקרה עוזר בפיתוח המתח ומגרה את הצופה להיחשף לפרטי הפרטים. לדוגמא, באחת הסצנות בה נרצחת נערה במטווח חיצים, בוחר קנינגהם להציג לנו את שניות הרצח בשוט רחב ומרוחק בו איננו רואים את הנערה או את הרוצח, כי אם רק שומעים את זעקתה. אך האם זה אפשרי ליצור סרט אימה ללא דם? בהחלט לא. על כן גם בסרט זה הדם ניגר ובשפע. אני מסיר את הכובע בפני קנינגהם שבחר להציג את הופעת הדם בשני אופנים: האחד, הוא כמובן הופעת הדם בזמן הרצח. אותו רגע בו הסכין חודרת את העור, ורידים ועורקים נחתכים, דם ניתז לכל עבר, עיני הצופה נפקחות לרווחה וקצב פעימות הלב עולה במהירות. השני, הוא כמרכיב עיקרי בבניית המתח הבלתי פוסק בסרט; דם על גופות הנערים והנערות לאחר המעשה. הבחירה להציג חלק מן הרצח בעת המעשה וחלק לאחר מכן, הגופות המדממות של הנערים, גורמת לכך שאנו הצופים לא נתרגל לאף אחת מן הדרכים ולכן תמיד יהיה לדם אפקט דרמטי.
[*]
הסרט בנוי כמו רכבת הרים ולמוסיקה יש חלק גדול בכך. בסרט בחרו הבמאי קנינגהם והמלחין הארי מנפרדיני להשמיע מוסיקה רק כאשר ישנה נוכחות של הרוצח. המוסיקה של הסרט, אותה יזהה כל מעריץ, מזכירה במעט את המוסיקה בסרט מלתעות של סטיבן ספילברג, מנגינה המבשרת לנו רעות עוד לפני שאנו רואים את הנבל. מנגינה המחקה את פעימות הלב של הצופה, גוברת בהדרגה עד לרגע השיא.
הסרט בנוי כעלייה מפותלת ומותחת אל ראש ההר, מחצית השעה האחרונה היא הצניחה מלאת האדרנלין והמפחידה ביותר. במהלך צניחה זו מתרחשים רוב הדברים הגורמים לנו לא להיות מסוגלים להוריד את העין מן המסך; כל הגופות מתגלות וכן הרוצח משחק במעין משחק של חתול ועכבר עם הדמות האחרונה שהצליחה לשרוד את הסרט.
[*]
מי שתמיד עולה לראש כאשר מזכירים את שם הסדרה הזו הינו ג'ייסון וורהיס. אותו אדם לבוש מסכת הוקי שאוחז במצ'טה גדולה בידו ויוצא למסעות רצח. לדאבוני דמות זו התפתחה בעיקר מן הסרט השני. אף על פי כן אני סבור בלב מלא כי סרט הביכורים של הסדרה הוא הטוב ביותר. אותו סרט אמנם קיבל ביקורות רעות עת יציאתו לאקרנים, אך זכה להצלחה גדולה בקופות עם הכנסות של עשרות מיליוני דולרים ואף זכה לעצב את ז'אנר האימה המודרני. ואם אתם ממש רוצים לראות את ג'ייסון? גם הוא מופיע בסוף.
"יום שישי ה- 13" גירסת 1980, תשודר ב- HOT Prime ביום חמישי ה- 27.1 בשעה 23.30.