אורי ואלה: ביקורת פרקי הפתיחה

לא משנה כמה הייתי מנסה, לא הייתי מצליח לתאר את כמות הדברים המבריקים ב"אורי ואלה". הסדרה הזו מורכבת מכמות בלתי מבוטלת של אלמנטים שמבוצעים נהדר ברמות שקשה למצוא בטלוויזיה ישראלית— הצילום מצליח להעביר בדרכים מבריקות, רעננות ואפקטיביות את כל מה שהיוצרים מבקשים להעביר; הדמויות מרגישות אמיתיות ונושמות והדיאלוגים שהן יורות מצחיקים מאוד ומרגשים כאחד; אבל הדבר המרכזי שעובד כל כך טוב בשני פרקי הפיילוט לסדרה הזו, ומה שמייצג היטב את משב הרוח החדש שהיא מהווה הוא הניואנסים והסאבטקסט שקיימים כאן בשפע.

"אורי ואלה" מספרת על שני חיים: חייו של המוזיקאי המבוגר וטוב הלב (שלמה בראבא) ושל בתו אלה (דינה סנדרסון, שגם נמנית בין כותבי הסדרה), מובטלת תל אביבית טיפוסית במובנים רבים, ועל איך ששני החיים הללו מצטלבים שוב ושוב.

[*]

עולם הטלוויזיה הקומית בארץ (וגם מרביתו של עולם הטלוויזיה הדרמטית) נוטה לבדיחות תמיד ברורות מאוד שלא משאירות הרבה מקום לספק או למחשבה. הדמויות הן בדרך כלל קריקטורות מוקצנות והביצועים המשחקיים נוטים להיות בומבסטיים ומוגזמים. אפשר לראות את התופעה הזו בבירור בתוכניות מערכונים וסאטירה שבועיות כמו "ארץ נהדרת" ו"היהודים באים", וגם בכאלו שנתפסות בדרך כלל כמחוכמות יותר כמו "גב האומה". אבל החוסר הזה בעדינות קיים גם בקומדיות עלילתיות וסיטקומים, מ"סברי מרנן" ועד "רמזור" או "יום האם". הקומדיה בטלוויזיה הישראלית סובלת ממקרה קשה של דידקטיות, וההומור הוא תמיד "לפנים", בלי כמעט שום רמיזות.

כתיבה, וכתיבה קומית במיוחד, תמיד מכילה מאבק של נטייה לדידקטיות— יוצרים נוטים לרצות שהמסר, התוכן או הבדיחה תעבור כראוי וצריכים להחליט שוב ושוב עד כמה הם סומכים על הקהל להבין וכמה הם אומרים להם ובטלוויזיה שלנו היוצרים נוטים משמעותית לכיוון זה.

את החסר הזה "אורי ואלה" ממלאת כל כך נהדר. המשחק הנהדר (במיוחד של בראבא האגדי), הצילום האלגנטי וכמובן הכתיבה המדויקת, יוצרים ביחד תמונה שלא מפחדת לסמוך עלינו להבין אותה, בלי לגלות במפורש הכל. הסוד של מה שעושה את הסדרה הזו נהדרת הוא בעיניי האנושיות הגדולה של הדמויות והרגש שנמצא בקומדיה, ואלו נמצאים בעיקר בין השורות. זוהי קומדיה שלא מסתתרת אבל גם לא קופצת בצעקניות לתודעה שלנו אלא סומכת על האינטליגנציה שלנו כקהל.