ג'ודה: ביקורת פרק הפתיחה

"ג'ודה: ערפד יהודי" היא הסדרה החדשה שציון ברוך כותב, מפיק ומככב בה ואותה מביים מני יעיש ("אבינו", "המשגיחים"). היא מנסה לענות על השאלה מה יקרה אם יהיה ערפד יהודי, שחסין לסמלים נוצריים שונים שערפדים רגילים נפגעים מהם? הסדרה היא, כפי שניתן להסיק מהפרמיס, מאוד מטומטמת. אבל זה לא הופך אותה לפחות מעולה.

מדובר במעין "בי מובי" טלוויזיוני מושקע וכיפי למדי, בלי הרבה סאב-טקסט מכוון ועם מעט מאוד רגש. בידור טהור שעשוי ממש טוב, סדרת ערפדים דבילית ומבריקה. סדרות טראש מסוגות האימה, פנטזיה, מדע בדיוני ואפילו סתם אקשן או מתח, בקושי מקבלות בארץ אפשרות להתקיים, ועצם העובדה ש"ג'ודה" קיבלה אור ירוק ומספיק תקציב בשביל להיות קיימת, היא דבר מרענן מאוד בנוף הטלוויזיוני הישראלי.

[*]

הסדרה מספרת על יהודה (ציון ברוך), פושע בסקאלה קטנה שפוגש בבחורה יפהפייה (אנסטסייה פיין) וערפדית. היא נושכת אותו והוא הופך לערפד, מה ששולח אותו למסע להיות גיבור-אקשן-פשע, עם כמה שיותר מהאיקונוגרפיה הכרוכה בכך. “ג'ודה" היא, על פי הפרק הראשון, פנטזיה מאצ'ואיסטית ממוחו של ברוך, כנראה משהו שהוא צריך לדבר עליו כשהוא יושב על ספת הפסיכולוג.

התהליך היחיד שנראה שדמותו עוברת כאן הוא להפוך לתדמית הגבריות מפרסומות לדאודורנטים, ויש "וי" על כל כך הרבה התרחשויות ואימג'ים שמעבירים את הווייב הכוחני הזה: קרבות כלבים (שמוצגים באור חיובי למדי), מכוניות גדולות, משחקי פוקר מטורפים, סמלים פאליים שמפוזרים להם בפרק הראשון, בזבוזי כסף ראוותניים וענקיים, זנות (שמוצגת היא גם באופן חיובי) והחפצה של נשים בכלל, ודמותה של אנסטסיה פיין בפרט בשוטים מיניים למדי. הפרק הראשון נראה כמו משהו שטרנטינו היה מאוד אוהב, ואז שואב ממנו השראה ועושה לו ספין אינטלקטואלי רב רבדים, אבל הסדרה נשארת עם המאצ'ואיזם המגוחך ברמה חסרת ניתוח, חסרת תובנה, וכל זה מאוד במכוון. זו באמת סדרת בי, משמע שכל המשמעויות החברתיות או הפסיכולוגיות שניתן לחלץ ממנה הן בהחלט לא ביקורת מובנית וסאטירית, אלא חלק מהקאמפ הפורנוגרפי כמעט שלה. וטוב שכך.

סדרה מהז'אנר הזה, ברמת הטראש הזו לעולם לא נראתה על המסך הכחול—לבן, בטח שלא בכזו השקעה (האפקטים והאיפור כאן לחלוטין ברמה הוליוודית), ובטח שבטח לא בכזו איכות. בשבילי, שתי התכונות העיקריות שיכולות לעשות סדרת טראש טובה זה לב ויצירתיות ולסדרה הזו יש את שניהם: באופן טיפשי ומינימלי התואם את הז'אנר שלה, יש לה לא מעט לב. היא לא מוציאה ממני דמעות בשום צורה, אבל הדמות הראשית והחברות החזקה שלו עם דמות נוספת מצליחות, גם מבעד וגם לעיתים דרך הגישה המאצ'ואיסטית והלא-רגשית של הסדרה, לרגש מספיק כדי להחזיק אותנו מעוניינים.

למרבית הקומדיות שנעשות בארץ, גם המחוכמות יותר מזו, חסר בסיס כזה. הרבה מהטלוויזיה הקומית שנוצרת כאן, אפילו זו שמדברת על חברים, משפחה או אהבה מתביישת מביסוס של קשרים חזקים ומעניינים (או מנסה ונכשלת), ועם כל האטימות הרגשית שהייתם מצפים מסדרה רווית טסטוסטרון כזה, זו דווקא מנסה ומצליחה לבנות את השלד הזה.

הקטגוריה השנייה ליצירת טראש מוצלחת, יצירתיות, היא חשובה לא פחות כגורם להפיכת האקשן הדבילי משהו מהנה לצפייה, והיא עובדת מצוין ב"ג'ודה". מהבימוי והשימוש בצבעים, דרך ההומור הביזארי במכוון לעיתים, ועד לבניית האקשן ודמויות הערפדים - חדשנות ויצירתיות מנחות את כל הבחירות האלה.

[*]

זה מוכיח את עצמו ועובד נהדר: כל כך כיף לראות את זה. הרבה מהיצירתיות שלה, אגב, מתבטאת בדביקותה לתרבות ישראלית. סדרת ערפדים ישראלית הייתה יכולה בקלות לנסות להיות אמריקאית (ראינו את זה קורה עם "חצויה", למשל), אבל "ג'ודה" מודעת לישראליותה ומשתמשת בה כדי להיות ייחודית יותר.

"ג'ודה: ערפד יהודי" היא יצירת טראש ישראלית נהדרת. היא כיפית, יצירתית ומעל לכל - אפשר לראות שהיא מושקעת, לא רק באפקטים ובתקציב הנפוח אלא גם בבי מובי הטיפשי לכאורה שרץ על המסך, כדי להפוך אותו לבאמת מהנה לצפייה ולא רק כחומר זפזופ גנרי. הסדרה היא, במלוא מובן המילה, טראש מופתי.