הטייסות: ביקורת סדרה דוקומנטרית

"הטייסות" היא הסדרה הדוקומנטרית החדשה של "יס דוקו", שבוחנת את חייהן של נשים בקורס הטייס, שנחשב מזה שנים רבות לאחד מהיוקרתיים בצבא. את הסדרה יצרה הדוקומנטריסטית תמר טל-ענתי ("הצלמניה", "שלושה אחים ומערה"), שמנסה להביא פה את סיפורן של הנשים הצעירות הללו מזווית מעצימה ואנושית בו זמנית. לרוב, זה בהחלט עובד. זו עשייה דוקומנטרית די מרגשת, אבל עם בעיות משמעותיות באידיאולוגיה שבליבה.

לפני כל זה, הנה העלילה: שרון, קים, נעה ועמית עוברות טיסות מבחן ואימונים, לצד סינונים קשים, כדי להיות בסוף התהליך טייסות קרב. במקביל אליהן, אנו מלווים גם את שירה, טייסת לשעבר שמדריכה בתחום ומנסה לפעול כמה שיותר לשילובן של נשים בקורס. קשה מאוד לעשות בארץ סדרה על הצבא שאינה פוליטית ו"הטייסות" מנסה לעשות זאת בהחלט. אין נגיעה של ממש בפעולות של צה"ל כגוף כלפי חוץ ובתפקוד שלו, לא חיובית ולא שלילית, אלא בעיקר מבט מאוד ממוקד על מצבן של הנשים בתעשייה הצבאית הזו, כמעין סינקדוכה לשאר התעשיות באשר הן בארץ, אולי גם כדוגמה לאחת גברית במיוחד. אבל כשניגשים לסדרה כזו, לא באמת אפשרי להתנתק מההקשר הישראלי והפוליטי כשמדובר על הצבא בטלוויזיה בלי ולו נגיעה בטיעוני הבעד והנגד לפעולותיו.

אנחנו מסתכלים בסדרה הזו על הגיוס לקורס הטיס כדבר נחשק, כזכות שחשוב להילחם שתהיה נגישה לנשים. המטרה של הדמויות שמוצגות כאן היא להיות טייסת, והסדרה בהחלט מייצגת את זה כגבורה מסוימת, כמשהו חשוב. משתמע מכך שהתפקיד, כחלק מצבא, הוא דבר חיובי ומועיל בהחלט (או לפחות לא שלילי). כמובן, זה בסדר לחלוטין לטעון שצה"ל וכל פלוגותיו הם חשובים ועושים טוב לישראל, אבל נדמה שהסדרה מנסה שלא לטעון את זה ונכשלת. בניסיון כושל לייצג פמיניזם ללא ימין או שמאל, הסדרה נכשלת ופונה ימינה, לא מתוך אמונה ברעיונות הללו אלא מתוך חוסר מחשבה. אם כי, מעניין לראות איך שבארץ, כשעושים סדרה על הצבא בלי לנסות להטותה לשום כיוון, היא אוטומטית כמעט נופלת ימינה.

אם מסתכלים על הסדרה כפמיניסטית בלבד, האידיאולוגיה שלה מעניינת ומורכבת למדי, אם כי פגומה גם כך. יש הכרה בקונפליקטים המורכבים שבכניסתן של נשים לתחום מאצ'ואיסטי, ומה ניתן לעשות כדי להפחית את הגבריות הרעילה שמוטבעת עמוק בלב התחום. עם זאת, יש לציין שהטכניקה שהיא משתמשת בה כדי להאדיר את הנשים הללו היא כמעט תמיד גברית במקורה. כאן אנחנו מגיעים לקלישאות הצבאיות שמונצחות פה: המשפחה האוהבת שמחכה בבית בכיליון עיניים, בן/בת הזוג שמתקשים לקבל את הגיוס, עידון או הדחקת הרגשות כדי לתפקד כחייל מוצלח - כל אלו קיימים פה ביחס לנשים. הסדרה מנסה על הנייר לעסק בהתקשות של נשים עם מושגים מצ'ואיסטיים מטבעם, אבל משתמשת באותם מושגים בעצמה, ויוצרת מרחק בעייתי נוסף.

מבחינת תוכן זו סדרה עם סכנה לא קטנה. היא מתפקדת בהחלט כתרגום של ההאדרה של דמות ה"צבר" האלים והכל-יכול שהתיישן בארץ כבר תקופה לקהל ליברלי שיוכל לאמץ אותו פתאום. כשכל המטען השלילי שבנרטיב החברתי הזה מוטל כאן על נשים ומסתתר מאחורי מעטפת של העצמה נשית, קל יותר לקבל אותו ולאמץ גם את החלקים הבעייתיים מאוד שלו.

הסינקדוכה המושלמת לבעייתיות של הסדרה היא שורה מהתקציר שלה, שנשלח לעיתונות, מעין סיסמה פרסומית לסדרה: "כולנו גדלנו על הסיסמא 'הטובים לטייס'. אבל מה לגבי הטובות?" וכאן נמצאת כל הבעיה האידאולוגית, שקשה להתעלם משילובה עם התוכן והצורה של הסדרה. בסלוגן הזה נמצא נרטיב עם הקשר פוליטי שאינו מרגיש מכוון. חשוב לציין, "הטייסות" היא סדרה תיעודית מבדרת וכיפית בהחלט, אפילו מרגשת לעיתים, פשוט מעניין יותר להתעכב על המסר שלה. ואותו מסר הוא ימני, ולא באופן מכוון.

הסדרה "הטייסות" משודרת מדי יום רביעי ב-21:00 בשעה 21:00 בערוץ Yes דוקו ובכל עת ב-Yes VOD

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן