70 למדינה: מה הסדרה הישראלית האהובה על כתבי האתר?

פלורנטין

כתב: יאיר הוכנר

סדרה שהייתה סוג של מראה לחיים שלי. הייתי בתחילת גיל ה-20, גיי וסטודנט לקולנוע. היא עסקה בצעירים בראשית גיל ה-20 לחייהם והגיבור שלה היה גיי, סטודנט לקולנוע. היא תיארה בדיוק את השבר הפוליטי, החברתי והתרבותי דרך עיניים קוויריות וזה חיבר אותי אליה מאוד. ההקרנה שלה בשעה יחסית מאוחרת בערוץ 2 בימיו המסחריים הראשונים, כי הנושאים שהיא עסקה בהם היו עדיין בגדר טאבו בחברה הישראלית, עם המוסיקה המעולה, איכות ההפקה הגבוה, התיאור של השכונה שבה ביליתי שעות רבות עם החברים שלי והדמויות שדיברו אלי בגובה העיניים, מאוד נגעו בי באופן אישי. לא חושב שהייתה סדרה ישראלית אחרת שהצליחה לעשות זאת.

השריף מגבעות הוליווד

כתב: רון פוגל

לימוד אנגלית דרך הצגת מאחורי הקלעים של הפקת מערבון. מתוחכם, ציני ומשעשע. ארס פואטיקה במיטבה. הדמויות של שריף גודמן, ברטון בדמן ומיס דינג דונג כבר נכנסו מזמן לפנתיאון של הטלוויזיה בישראל כולל משפט המחץ: bartender ,I'm thirsty!

פרשת השבוע

כתב: אלעד שלו

הסדרה שנוצרה על ידי רני בלייר וענת אסולין שודרה שלוש עונות (בין 2006-2009) ובעונתה השנייה עקפה את "בטיפול" וזכתה בסדרת הדרמה הטובה ביותר. למרבה הצער היא לא זכתה לתהודה גדולה מספיק בקרב הקהל הרחב וחבל כי זו אחת הסדרות הטובות ביותר שנכתבו כאן. הסדרה עוקבת אחר שנה גורלית בחייהן של ארבע משפחות ישראליות ממעמדות כלכליים וחברתיים שונים, הנקשרות בין עצמן בסיפורי אהבה, בגידה, חברות, ומצבי התמודדות אל מול המציאות הישראלית הביטחונית והחברתית. עלילת כל פרק בסדרה מבוססת על אחת מפרשות השבוע.

גיבורה הראשי הוא שאול נאווי (מנשה נוי) בעל מועדון ג'ז תל אביבי, פציפיסט סובל התקפי חרדה בשל שירותו הצבאי של בנו. "פרשת השבוע" היא הטקסט הראשון שהתמודד עם מלחמת לבנון השנייה. הטראומה של "פרשת השבוע" היא זו של "ואלס עם באשיר" – סברה ושתילה, הטראומה של המשקיף מהצד. בזכות זה שזו סדרה בהמשכים, היא חתרנית ומעניינת יותר בעיסוק שלה בטראומה זו. הסדרה מעבירה באמצעות מטפורות את המסרים הכפולים של החיטוט בעבר והזיכרונות שאנו מחביאים ומראה כיצד הטראומה ממשיכה לרדוף אותנו לאורך הדורות. עם העונות היא הופכת ליותר ויותר סוריאליסטית עד שב"הוט" החליטו כי היא לא מספיק קומוניקטיבית וביטלו אותה עם תום העונה השלישית. צפייה מחודשת רק מבהירה עד כמה הסדרה הקדימה את זמנה והייתה אחת החשובות בתור הזהב של הטלוויזיה הישראלית שהתחיל באותן שנים.

בנות הזהב כתבת: ליטן לשינר

סדרה שראיתי עשרות פעמים ואמשיך לראות אותה בלופים כי היא לא מפסיקה להצחיק אותי כל פעם מחדש. יש משהו מאוד ישראלי בעיני בשילוב של 4 נשים שמייצגות כל אחת קבוצה אחרת בחברה הישראלית. תיקי דיין הקיבוצניקית, חנה לסלאו התל אביבית שאוהבת לבלות, מיקי קם בתור החברה האחראית שקצת קשה לה להשתחרר והדמות האהובה עליי מכולן - רבקה מיכאלי שמגלמת את ניצולת השואה הצינית והעוקצנית. החיבור הזה יוצר משהו אמיתי ונכון שגורם לך פשוט לשבת מול המסך וליהנות.

בתור מעריצה מושבעת של הגרסה האמריקאית אני יכולה בשמחה לומר שהסדרה, בניגוד להרבה רימייקים ישראלים, לא מאכזבת בכלל ויש רגעים רבים בהם היא אפילו משתווה ברמתה בהומור. היא מותאמת ברמה מדויקת מאוד לקהל הישראלי ומדברת אליו בגובה העיניים, וזו אחת הסיבות שהיא גורמת לי לאושר רב כל כך בכל צפייה.

פלפלים צהובים

כתב: נמרוד שובל

קרן מרגלית, אם לילד אוטיסט, הביאה לעולם סדרה מרגשת, בה משפחה מהערבה מתמודדת עם העובדה שבנם מאובחן כאוטיסט. רובנו לא נחשפים בחיי היום יום לתופעת האוטיזם, לכן המשקל של תכנים טלוויזיוניים כמו סדרה זו הוא גדול מאוד. התגובה הראשונית של ההורים בסדרה היא הכחשה, תוך הסתכלות על התחום הצר בו הילד בולט לטובה והתעלמות מהצדדים התקשורתיים החלשים.

הסדרה זכתה בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה בפרסים על התסריט, הבימוי, השחקנית עלמה זק (המצוינת) וסדרת הדרמה הטובים ביותר. הצלחת הסדרה הגדילה את המודעות לאוטיזם בישראל והכפילה את מספר הפונים אל אלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים) ולארגונים דומים. כמו כן רשת BBC הפיקה עיבוד לסדרה שנקרא "סוג א'". אני מקווה שיהיו סדרות נוספות שיעסקו בנושא הזה ויגבירו את המודעות עוד יותר.

אנחנו במפה

כתב: רפאל תמנה

"אנחנו במפה" היא תכנית טלוויזיה גדולה. צריך להיות במצב רוח מספיק חיובי ואיתן, כדי לצפות בה בלי להיגרר לשליליות. זה נכון - זאת תכנית ששמה לעצמה מטרה לבקר את הנקודות והמקומות החלשים בחברה הישראלית. היא תכנית ספורט שהיא גם תכנית "חברתית" ופוליטית. אבל היא עושה את העבודה השחורה הזאת בכל כך הרבה חן, כישרון והומור מבריק, והיא יותר עוזרת לי לצחוק ולהתרומם, מאשר לשקוע במרמור.

שלישיית "מה קשור" היא כמו גרסה משוכללת של "הגשש החיוור", כמעט במדרגה של שייקה אופיר - אולי זאת הגזמה, אבל לפחות ברגעים מסוימים זה נכון. ויחד עם עבודת הכתיבה והבימוי של אלי בן דוד, אדר מירום ועמרי עמית, נוצר אוקיינוס של מערכונים שאף פעם לא באמת חוזרים על עצמם. הם מאירים את כל הרעות החולות שלנו, הישראלים, ושל בני אדם בכלל, בכמעט אינסוף אהבה וחריפות; ברוח ספורטיבית, ואף פעם בלי לשכוח לחגוג גם את כל מה שבאמת מצחיק, וגם את מה שבאמת יפה ושובה לב, באופי של הטיפוסים השונים שאתה פוגש בישראל.

רון

כתב: ניצן המבורג

"רון", שהתחיל כפרויקט גמר של רון פלדמן במכללה, שגם יצר, ביים וכיכב בה, ניחן בגאונות ובפשוטות מנצחות שלא מתיימרות להיות מעבר לכך. הסדרה חולשת על כל פרקי החיים של הישראלי הממוצע בין המשפחה, דרך החברים ועד למערכות יחסים, בכל מיני מסגרות כמו בעבודה, בצבא או אפילו בתחנת האוטובוס מתחת לבית. העלילה כיפית, קלילה וקומית להפליא. קשה מאוד שלא להזדהות עם אותם מאפיינים שרון מנסה לשדר דרכה. השחקנים לא מוכרים ברובם וזה מאוד תורם לתחושת הפשטות המאופיינת בישראל והצופה ממש יכול להרגיש כאילו הוא חי בגוף אחר על מסך הטלוויזיה.

מ.ק 22

כתב: ערן איצקוביץ

כמה קומדיות ישראליות טובות באמת אתם מכירים? מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה סדרת אנימציה קומית, תוצרת כחול-לבן, שבאמת פירקה לכם את הבטן? כן, עבר הרבה זמן מאז ש"מ.ק. 22" שודרה, אבל היא הפכה בצדק רב כל כך לקאלט מתבקש. הדמויות, האמירה, ה"ירידות" על כל דבר שזז, ההומור, הציטוטים שנכנסו ללקסיקון - הכול ועוד יצרו פה סדרה שבאמת מפילה מצחוק, ושעל הדרך העבירה ביקורת אחת או שתיים על מדינת ישראל בכללותה ועל החברה שלנו בפרט. אז כנראה שלא נראה בעתיד עוד פרקים מהסדרה, אבל איזה מזל יש לנו שלפחות אנחנו יכולים ליהנות ממה שכן קיבלנו.

סרוגים

כתבת: מעיין הררי

סדרת דרמה ישראלית שנוצרה ע"י לייזי שפירא והתסריטאית חווה דיבון. כבר משיר הפתיחה: "אנה אפנה" של ארז לב ארי נכבשתי בקסמה של הסדרה הרגישה הזו שהראתה לנו שהדילמות איתן מתמודדת חבורת רווקים ורווקות מהמגזר הדתי הלאומי בשכונת קטמון שבירושלים לא מאוד רחוקות מהדילמות איתן מתמודדים רווקים חילוניים.

היא ארכה 3 עונות בלבד ועסקה בנושאים כמו: רווקות מאוחרת, פיתוח קריירה, בעיות בחיי הנישואין, אהבות, אכזבות וההתמודדויות של חיי היומיום. לאורך כל הסדרה עברו חמש הדמויות המרכזיות מסע של חיפוש עצמי שכלל הרבה לבטים, שינויים, התחבטויות והחלטות אמיצות. מעבר לתסריט הסוחף היה בה גם משחק מרגש של השחקנים: יעל שרוני, טלי שרון, אוהד קנולר ועמוס תמם שהצליחו להכניס אותי מדי יום לעולמם המבולבל של רווקים ורווקות ב"ביצה הירושלמית".