בית הנייר: ביקורת סדרה

8 אנשים עם מסכות של דאלי וקפוצ'ונים אדומים נכנסים לתוך המטבעה המלכותית בספרד, לוקחים 67 בני ערובה במטרה להדפיס מיליארדי יורו ולחפור מנהרה החוצה ישירות אל המתחם של "הפרופסור" – האדם שתכנן את השוד לפרטי פרטים ומפעיל אותו בשלט רחוק. המטרה העיקרית של השודדים היא אחת – למשוך זמן. כך ניתן יהיה להדפיס כמות גדולה ככל האפשר של כסף ולהספיק לחפור את המנהרה לפני שיחידות העלית של המשטרה הספרדית יפרצו פנימה.

זה הפרמיס של "בית הנייר", ככל הנראה הסדרה הכי בינג'ית שהייתה בנטפליקס מאז ומעולם. לא פורצת דרך, לא מתוחכמת במיוחד, טלנבולית ומוגזמת לפעמים, אבל כל כך כיפית, מותחת ומהנה שהדבר היחידי שניתן לעשות בתום צפייה בפרק הוא להמשיך ישירות לפרק הבא. הסדרה עלתה במלואה בנטפליקס בשני חלקים. ענקית התוכן עשתה בחוכמה כשלקחה את המקור הספרדי שמונה 15 פרקים, קיצרה כל פרק והפכה אותו לסדרה בת 22 פרקים קצביים וקלילים שניתנים לצריכה מהירה, כמו פאסט פוד טעים במיוחד.

החוכמה של "בית הנייר" היא לקחת את ז'אנר סרטי השודים הקולנועי ולהפוך אותו לסדרת טלוויזיה באורך מלא שמותחת את השוד על פני זמן רב ומעניקה לכך צידוק עלילתי. הסימפטיה שלנו כמובן מופנית כלפי השודדים, שנקראים על שם ערים בעולם ואפילו הם לא יודעים את שמות חבריהם. הסדרה מסייעת ביצירת אהדה זו בכך שהשודדים נמנעים מאלימות כלפי בני הערובה, שגם אל סיפוריהם אנו מתוודעים במהלך שתי העונות. לפעמים זה מגיע לסף גיחוך, לאחר שבכל פעם שבן ערובה נפצע, הוא מחלים במהירות על מנת שלא לפגוע ביחסנו האוהד כלפי חבורת השודדים החביבה. אולם הדמויות המרכזיות של הסדרה כלל לא נמצאות בתוך המטבעה. מדובר בפרופסור (אלבארו מורטה) ומפקחת המשטרה רקל (איציאר איטוניו). הפרופסור, שזהותו אינו ידועה לאיש, מתקרב לרקל ואט אט מתאהבים השניים, כשהמפקחת אינה יודעת כי אהובה מנצל אותה לדלות פרטים על השוד ואף להאזין לשיחות הסודיות של המטה שמנהל את המאבק בשודדים. המתח בסדרה עולה בכל פעם שכמעט ומצליחים לעלות על זהותו והוא מוצא דרך גאונית להיפטר מראיות ולהמשיך את השוד על פי תכניתו המדוקדקת.

הדבר היחידי שהוא לא מתכנן זה שהוא באמת ובתמים יתאהב ברקל וכך המתח גובר לקראת הרגע בלתי נמנע בו היא תגלה את זהותו האמיתית והציפייה שלנו כיצד היא תגיב לכך. בואו נגיד שהדרך בה הסדרה פותרת זו אינה מהנקודות החזקות שלה ובכלל הסדרה דורשת סיספונד (השעיית חוסר אמון) רצינית מצד הצופה, במיוחד בחלקה השני כאשר סצנות בלתי סבירות, כחזרה של אחת השודדות לתוך המטבעה רכובה על אופנוע למול עיני המשטרה, מתרחשות בזו אחר זו.

[*]

ככל שהסדרה מתקדמת, אנו גם מבינים שהלב שלה הוא סיפורי האהבה בין הדמויות. הזוג הראשי הם כמובן רקל והפרופסור, אבל גם בתוך המטבעה נרקמות מערכות יחסים בהן של דנבר, השודד חם המזג בעל הלב הגדול, עם החטופה מוניקה, שני השודדים ריו וטוקיו, וברלין, הצד הפסיכופתי בחבורה, שלוקח לו חטופה כבת זוג במערכת יחסים חד צדדית והפוכה לחלוטין מהאהבה הכנה שצומחת בין דנבר למוניקה. ההתמקדות של "בית הנייר" במערכות אלו מעניקה לה גם צד דרמטי שמעבה את האקשן, אבל גם גולשת לקווים טלנובליים מוקצנים כיאה לסדרה ספרדית.

בכלל רמת העשייה של "בית הנייר" גבוהה ביותר. מהפסקול הסוחף, הצילום המלוטש, בחירת לוקיישנים מצוינת – הסדרה משדרת כי היא שואפת להיות מוצר הוליוודי מהוקצע בכל רגע נתון. יותר מכל מזכירה "בית הנייר" את העונה הראשונה והמצוינת של "נמלטים" בה מייקל סקופילד נכנס לכלא במטרה לחלץ את אחיו. הבעיה של "נמלטים" החלה ברגע שהעונה הראשונה תמה והיה צריך להמציא בכוח קווי עלילה מופרכים נוספים. לכן ההודעה על חידוש עונה שלישית ל"בית הנייר" מעלה הרבה תהיות, במיוחד לאור העובדה שכל הקצוות האפשריים נסגרו עם סיום הסדרה. זו סדרה כיפית וממכרת מדי מכדי שאוכל להימנע מהמשך צפייה בה, אך ההרגשה היא שאולי עדיף היה להשאיר אותנו עם טעם של עוד.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן