Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: התיאטרון מול הקולנוע

הקולנוע, מעבר שימושו ככלי תיעודי, הוא גם ממשיך דרכו של עולם התיאטרון. למעשה סרטים ומחזות בבסיסם ממלאים את אותה תכלית: להציג סיפור ואף להעביר מסר בדרך אומנותית. עם השנים הפך הקולנוע, כמו ילד מתבגר המגבש זהות עצמאית, לכלי אומנותי עצמאי בעלי קווי אפיון הייחודיים לו. אולם, עדיין ניתן למצוא בסרטים לא רק השפעות אלא גם הערצה לאביו הקדמוני.

דווקא בעשור האחרון, יותר ויותר קולנוענים חדלים לנסות להבדיל את עבודתן מיצירות תיאטרליות ולא חוששים לגלות מחדש את מקורות המדיום. לדוגמה, "סינקדוכיה ניו יורק", ניסיונו הראשון של התסריטאי המוערך צ'אלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול") כבמאי. מדבור באחד הסרטים שזכו להצלחה מעטה (וחבל שכך) אשר מגולל את סיפורו של קיידן, במאי תיאטרון שזכה במענק ליצור מחזה חדש. רצונו של קיידן להעלות מחזה גדול ועמוק מכל יצירה שאי פעם נוצרה, מוביל אותו ליצור העתק קרטון של העולם החיצון ושל חייו בפרט. דרך הכנסת העולם אל תוך בימת התיאטרון, מטשטש קאופמן בין העולם הקולנועי והתיאטרלי. ההדגשה של המטרה המשותפת של התיאטרון והקולנוע, התחקות אחר החיים, וערבוב האלמנטים של שני סוגי האומנות עד כי לעתים איננו יודעים אם אנו נמצאים על הבמה או בעולם האמתי, מאפשרים לקאופמן להדגיש את הקרבה ביניהם.

[*]

היוצר הדני, לארס פון טרייר, לקח את זה אף צעד רחוק יותר בסרטו "דוגוויל" משנת 2003. בסרט, שצולם כולו על במת תיאטרון עם אבזור מינימלי, למעשה שואל הבמאי מהו ההבדל המהותי בין הקולנוע לתיאטרון? פון טרייר בוחן את הגבול ביניהם על ידי כך שהוא החיל את כל עולם הסרט, כולל הסאונד, בעת הצילום עצמו וללא תוספות בעריכה, אולם בכל זאת דאג לא ליצור הצגה מצולמת על ידי שמירה על מוטיבים קולנועיים כמו שימוש בזוויות צילום שונות ועד משחק לא תיאטרלי אלא ריאליסטי, המזוהה עם הקולנוע. "דוגוויל" מתואר על ידי רבים כסרט ניסיוני ללא הצדקה, הרי שהוא מוכיח לא רק כי הקולנוע מתבסס עדיין על יסודות אומנות התיאטרון ומאפייניה אלא גם את הקשר ההרמוני בין שני המדיומים.

[*]

לאחרונה יצא לאקרנים סרטו החדש של הבמאי האנגלי ג'ו רייט ("אהבה ודעה קדומה"), אשר הצטייד בתסריטאי טום סטופארד ("אניגמה"). "אנה קרנינה", אשר מבוסס על ספרו המפורסם של טולסטוי הנושא את אותו שם, מאדיר את התיאטרון כמעט יותר מכל סרט אחר. בדומה ב"דוגוויל" מרבית הסרט צולם על בימת תיאטרון, אך בניגוד לפון טרייר, רייט אינו שומר על איפוק ומחליט להעלות את ההצגה הטובה בעיר, כזו שמצליחה להאפיל על הבעיות התחביריות של התסריט.

[*]

רייט שואל מן עולם התיאטרון את התנועה ללא יכולת פיזית של הבמה לזוז, על ידי החלפה של תפאורות, שחקנים ומה לא בעוד המצלמה פועלת. הוא מנצל את אלמנטים אלו ומביא את חוויית התיאטרון אף יותר כאשר הדמויות מגיעות אל אחורי הקלעים האפרוריים המייצגים את שכונות העוני, במקום להציג פיזית את שכונות אלו. אפילו הנוף מן החלון הוא מצויר, בדיוק כפי שנצפה במחזה. למעשה רייט ניסה ליצור בן כלעים של קולנוע ותיאטרון המכיל שילוב איכותי של סצינות קולנועיות קלאסיות ותיאטרליות על במה. הדבר מוביל אותו בכל סצנה הוא ממציא את החוקים מחדש: פעם אנו על במה תיאטרלית ופעם אנו על סט צילומים מקצועי ואופי הבימוי בהתאם.

אולם, בכל זאת ההתפתחות האישית של הקולנוע ככלי אומנותי הציבה את רייט בפני החלטות אשר פגעו בשלמותו של הניסיון. המשחק נע בין יכולת תיאטרלית ומעט מוגזמת עם אנקדוטות משעשעות (ומיותרות) לבין הצגה מאופקת, מלאת רגש מופנם, קולנועית. בנוסף, יצירה קולנועית דורשת הסבר לצורה בה היא עשויה, הסבר לו אין מענה ב"אנה קרנינה". האם ניסה רייט לחבר בין תשוקתו למחזות ולקולנוע? או שמא זה יותר טריק שיווקי? הרי שהדגש הרב על הצורה בה עשויה הסרט מסווה תוכן דל ולא מנוצל. בכל מקרה, מדובר בעוד נקודת ציון במסע השורשים של הקולנוע. מי יודע אולי גם התיאטרון יחכים להביא את הקולנוע אליו.