סקירה מפסטיבל חיפה: אנשים שהם לא אני, שמוניסטים ועוד

"אנשים שהם לא אני"

אני חייב להודות, כשייצאתי מהסרט הזה לא הבנתי למה כל כך אוהבים אותו— הוא נראה לי כמו מבט נרקיסיסטי למדי על צעירים תל אביביים וחיי הלילה שלהם. אבל ככל שחשבתי עליו יותר, הבנתי שמדובר בתחפושת שהסרט לובש בחוכמה רבה, כחלק מהתמונה המרגשת והעצובה שהוא מצייר.

הבמאית/תסריטאית/שחקנית ראשית הדס בן ארויה יוצרת סיפור על צעירה תל אביבית, שהיא ורוב הנפשות הפועלות בסיפור שסביבה, הן דמויות הומוריסטיות וכתובות היטב. אבל אחרי שמתרגלים לדיאלוג השנון שהן יורות ללא הפסק, מגיע הרובד הנוסף של הצורך העמוק שלהם לאינטימיות, וגם לריחוק שלהם זה מזה.

" כמו שאתה"

"כמו שאתה" לא מצליח להחליט אם הוא רוצה להיות קומדיית נעורים קיצית, סרט חינוכי שמקרינים בבתי ספר או יצירת אמנות עמוקה ואפלולית, וכתוצאה נופל בין הכיסאות, מאכזב בכל אחת מהיומרות שלו ומגיע לרגעים מגוחכים למדי.

העלילה היא הוכחה לכך: צמד נערים מפתחים קשר חזק כשהוריהם נכנסים לזוגיות, וזה יוצר שרשת אירועים שכוללת אבות מכים, ריבים על בנות, שימוש במריחואנה, מערכת יחסים הומוסקסואלית נסתרת ועוד כל כך הרבה עומס, שנדמה שהסרט אפילו לא מנסה למצוא לעצמו טון אחיד. סצנה מסוימת המציגה אב המכה את בנו, למשל, היא אמנם סצנה דרמטית שמצולמת נהדר והייתה מהווה רגע חזק בסרט אחר, אבל מאבדת לחלוטין את העוצמה שלה כשהיא בהקשר של התסריט המטופש הזה. סרט מתסכל, יומרני ומבולבל.

[*]

"נולד לבלוז"

עוד סרט תמוה למדי. הוא מספק כמה רגעים נהדרים באמת פה ושם, ואית'ן הוק נותן הופעה מרשימה ורודפת בדמותו של חצוצרן הג'אז האגדי צ'אט בייקר. יש גם מוזיקה טובה מפעם לפעם, אבל הרוב הוא סתמי למדי. הסרט "מסמן וי" על כל קלישאה של סרטי מוזיקאי בלוז אקסצנטרי ומעונה שתוכלו לחשוב עליה, ומפיל מטאפורות פרוידיאניות משונות משום מקום. הדמויות פלקטיות, התסריט רפטטיבי ובנאלי ומעבר לאטמוספרה המסוגננת היטב, הוא גם די ריק מתוכן.

"פלסטין.נט"

דוקומנטרי מסקרן על השימוש בטכנולוגיה ורשתות חברתיות של פלסטינים. הדוקו הזה מעביר סיטואציה מורכבת היטב ומביא משהו חדש לשולחן שנדמה שנשאר להביא אליו כל כך מעט דברים חדשים. בערך באמצע הוא מעט חוזר על עצמו, אבל מהר מאוד נוסף גם רובד רגשי שמרענן את הכל והופך את המצב על ראשו.

"שמוניסטים"

היוצרת הדוקומנטרית לינה צ'פלין עקבה אחרי מספר "שמוניסטיות" (גילאי80-90) ויצרה סרט אישי, מרגש, מקסים וחף לחלוטין מכל הסנטימנטליות המיותרת שהיה אפשר ליפול אליה בקלות בסרט על נשים בשנות ה80 לחייהן. הסרט מייצר דיוקן כנה, לעיתים מחמם לב ולעיתים אכזרי לתופעה ששמה "זיקנה". באלגנטיות רבה, ודרך מטאפורות שהתקשיתי להאמין שצ'אפלין הצליחה לשאוב מחומרים דוקומנטריים, הסרט הזה הוציא תגובה רגשית מכל הקהל שהיה באולם - גמלאים וצעירים כאחד.

"עולם גדול גדול"

--הסרט הפסיכודלי ועמוס הסימבוליזם הזה הוא אחת הדוגמאות האולטימטיביות בעיניי לאופן בו צריך לייצר קולנוע פיוטי. העלילה הבסיסית היא זו: אח ואחות יתומים בורחים מבית יתומים ועוברים לגור יחד ביער. סביב הרעיון הזה, נוצר סרט עוצמתי. הוא בבירור מלא במטאפורות ויזואליות ורעיוניות, רפרנסים לסיפורים ולמיתולוגיות ואווירה "אגדתית", אבל למרות שהצלחתי להבין אחוז קטן מכל אלו, הסרט עדיין נגע בי.

בעזרת ביצוע מצוין מכל חזית "טכנית"— משחק, צילום, פסקול, עריכה ועוד— ובעזרת אטמוספרה ושפה פנימית ייחודית ועוצמתית, הסרט הזה הצליח להיות חכם כל כך שבלתי אפשרי להבין אותו עד הסוף, אבל יפהפה ועצוב מספיק כדי שנוכל להתרגש ממנו בכל זאת.

[*]

"ספארי"

הדוקו החדש של הבמאי האוסטרי המוערך אולריך זיידל ("גן עדן לאוהבים") חוקר בעוז את הנושא של ציד חוקי. בעזרת צילום מרהיב ואקספרסיבי, ראיונות הזויים עם חברי מועדון ציד, ותעוד מורט עצבים שלהם צדים חיות, הסרט מצייר בעדינות עולם אכזרי, שקשה להאמין שעדין קיים. בעוד פה ושם הוחמצו הזדמנויות לחקירה של פינות מוסריות מעניינות וסבוכות יותר, בסך הכל מדובר ביצירה מרשימה, שמצליחה להצחיק ולזעזע כמעט באותה המידה.

[*]

"קאמרה פרסון"

הצלמת הדוקומנטרית הנודעת קריסטן ג'ונסון ("אזרח מספר ארבע", "פרנהייט 9/11"), אספה חומרים מצולמים שלה ממעל עשור של עבודה, והפכה אותם לסרט אחד. אין עלילה, אין דמויות מרכזיות ממש, רק סדרה של שוטים ממקומות וזמנים שונים בקריירה שלה. זה אולי נשמע כמו בלגאן, אבל בעזרת כשרון קולנועי עצום, ג'ונסון הצליחה לארגן את זה ליצירה מרגשת ומעוררת מחשבה.

הסרט סוקר ספקטרום רחב של מצבים: צילומים ביתיים של היוצרת, לידה שמסתבכת, ראיונות קשים עם נפגעות אונס, מאחורי הקלעים עם מייקל מור, ועוד— והמאסה העצומה הזו מתעצבת בעזרת עריכה מבריקה לסרט על התהליך היצירתי של ג'ונסון, ועל היחס הספק—מוסרי בין הצלמת למצולמים.

רוקי: הסיפור האמיתי

מבקר: ערן איצקוביץ

הסרט העוקב אחרי המתאגרף עליו התבסס סילבסטר סטאלון כשכתב את התסריט ל"רוקי" הוא, בלשון עדינה, לא סרט טוב. סיפור החיים של צ'אק וופנר מסקרן ומגיע לו הרבה יותר ממה שהעניק לו הבמאי פיליפ פאלארדו, שלא מצליח להעצים את התסריט החלש שהוא קיבל לידיו.

הרגעים הדרמטיים שבסרט לא מצליחים לסחוט אפילו מעט מהלימון הגדול שטמון בהם, סצנות האגרוף עשויות בצורה יבשה ולא סוחפת, ואף אחד מצוות השחקנים, בראשם ליב שרייבר שמגלם את וופנר בצורה בינונית להחריד, לא מתעלה על עצמו מעבר להגייה נכונה של מבטא ניו ג'רזאי. הוא משעמם, לא מרשים ובעיקר גורם לתהות איך על בסיס אותו סיפור נוצר אחד מהסרטים הגדולים בהיסטוריה.

זו לא חוכמה גדולה להסתמך על הדמות האמיתית שעומדת מאחורי סרט כה אייקוני כמו "רוקי", בטח ובטח כשיש לה סיפור חיים לא פשוט בכלל, אך התסריט לא מיטיב עם סיפורו של וופנר ולא מצליח להעביר את העניין שבו בשום דרך ראויה. כמו בחיים האמיתיים, גם "רוקי: הסיפור האמיתי" יעמוד לנצח בצילו של אחר, "רוקי" במקרה הזה, אך במקרה הזה הוא ראוי להישכח במהירות גדולה.