הקרב האחרון של פפה: ביקורת סרט

הסרט "הקרב האחרון של פפה" עוקב אחר מיכאל אללו, יוצר ובמאי הסרט, שעוזב זמנית את תל אביב וחובר לאביו בן ה-70, פפה אללו, חבר מרצ, מנהיג השמאל והחילונים בירושלים שמחליט להתמודד לראשות העיר. מיכאל מתעד את המסע הארוך והמעט צפוי הזה של פפה, בו הם נלחמים יחד בטחנות רוח ומנסים "להציל את ירושלים", ובדרך נותן לנו הצצה קטנה לפפה, האבא הפרטי שלו.

נתחיל מהספוילר (שכולנו יודעים), פפה לא נבחר להיות ראש העיר של ירושלים, אבל זה לא משנה. אנחנו עם פפה כבר מאחת הסצנות הראשונות בה הוא יושב במועצת העיר בה הוא חבר, מנסה להילחם על תקציב לעדה האתיופית, בזמן שראש העיר עסוק בפלאפון ולא ממש מקשיב לו. הוא צועק לעברו "ניר (ברקת) לפחות תקשיב". כבר אז אנחנו מבינים את כל הסיטואציה, פפה הוא האנדרדוג ולא הולך להיות לו קל.

פפה אללו שנולד וגדל בפרו וחי חיים נוחים ועשירים החליט לעשות עלייה, עבר בדרך בפריז בימי מרד הסטודנטים המפורסם, דבר שהשפיע עליו רבות בהמשך חייו וגרם לו להיות האקטיביסט שהוא. הוא לא בדיוק המועמד הטיפוסי הרץ לראשות העירייה: שיערו לבן, זקנו ארוך הוא בלי עניבה ובאופן כללי נראה כמו היפי. הצעירים לא מאמינים בו מספיק והוא לא מקבל את התמיכה שהוא רוצה לקבל מחבריו במרצ. הוא מייצג את העולם של פעם, הדור הישן, זה שנלחם על עקרונות, זה שיוצא לרחובות והוא לא מוכן לקבל את העולם החדש או להתאים את עצמו בשום צורה. (לא מוכן שיתקנו את שגיאות הכתיב שלו, לא מוכן לקצר את הערך של עצמו בוויקיפדיה).

[*]

"הקרב האחרון של פפה" אמנם מספר את סיפורו של פפה, האדם האידיאליסט החולם, המאמין שיוכל לשנות את העולם, אבל יש פה סיפור גדול יותר, סיפור של אכזבה של דור ישן מהדור החדש שצמח תחתיו. בין המאבקים ברחבי העיר ושכנוע מצביעים פוטנציאלים, נחשפת המורכבות ביחסים בין פפה, הלוחם הכריזמטי, לבנו מיכאל, שעזב לתל אביב וחזר כדי לעשות סרט. כמעט בכל הסצנות הם מופיעים יחדיו, אבל בריחוק מסוים בשל חוסר ההסכמה ביניהם על הצורה בה צריך לחיות. יש את הנאבק והלוחם ולצידו את המעריץ שמתעד את הלחימה, אבל לא לוחם בעצמו כפי שאולי פפה היה מצפה. כך שלמרות סגנונו הקליל של הסרט (רוזה אללו, אמא של מיכאל ואשתו של פפה, מפזזת ומזמרת בכל הזדמנות בבית) אי אפשר שלא לחשוב על הפערים הגדולים במניעים של כל אחד מבני המשפחה. בעוד שהדבר החשוב ביותר לפפה הוא המאבק על העיר, דווקא בעיני מיכאל ורוזה, הדבר החשוב ביותר הוא המשפחה. גם מיכאל וגם רוזה מלווים את פפה ותומכים בו אבל עושים זאת מתוך רצון עמוק לשמור על המשפחתיות ולא באמת כדי למנוע מירושלים להפוך לחרדית. נראה כי הרצון האמיתי של מיכאל הוא לקבל אהבה והכרה מאביו, אשר מסרב במהלך הסרט להוקיר לו תודה. הסרט הזה הוא מחווה של אהבה, גם לירושלים (שמשחקת דמות של ממש בסרט) וגם לפפה, אך יחד עם זאת, עשיית הסרט מייצגת אולי דור שלם, ששם את עצמו במרכז.

באחת הסצנות מיכאל משוטט עם המצלמה במסע הלווייתו של הרב עובדיה יוסף ופוגש כמה צעירים חרדים שמזהים אותו ומכירים את פפה. "ירושלים מתחרדת", הם אומרים לו, "אולי עדיף שתחזור לת"א". מיכאל עונה בסבלנות על שאלותיהם ואז אחד הצעירים שואל אותו "תגיד, אתה רואה את עצמך כממשיך דרכו של אביך כשהוא ילך מהעולם?" מיכאל לא עונה והסצנה הבאה ממהרת להגיע. הסצנה הזו בעיני היא מהות הסרט. מיכאל יודע שהוא לא יהיה מסוגל לקחת על עצמו את תפקיד היורש מכיוון שהוא פשוט לא כזה. בשלב מסוים בסרט מתוודה מיכאל כי במחאה החברתית ברוטשילד הוא היה מראשוני המפגינים, אך מודה כי תוצאותיה התפוגגו במהרה. אות לכך ניתן לראות ברשימת הקרדיטים כשאחת מעורכות הסרט היא דפני ליף, מובילת המחאה.

דרושה מיומנות מסוימת כדי לגרום לנו הצופים לעבור את הטלטלות ולהרגיש אותן בעוצמה. למרות העובדה שאנחנו יודעים מה תהיה התוצאה הסופית, אנחנו נאחזים בתקווה קטנה שדווקא האנדרדוג ינצח. אין ספק שפפה הוא דמות קולנועית מובהקת. היא הדמות שאנחנו רוצים שתזכה, שתוכיח אחרת, שתראה שלא הכול שבלוני. בחירת המילה "קרב" בשם הסרט מרמזת לנו על מלחמה ארוכה של חיים שלמים. הקרב הוא רק אחד מיני רבים. הניצחון או ההפסד הם לא מה שחשוב, אלא הדרך, החמוצה-מתוקה.