ניקולסון בן 80: הסרטים הגדולים של הכוכב

1. קן הקוקיה

בסרטו של הבמאי מילוש פורמן, ואשר מבוסס על ספרו החתרני של קן קיזי שיצא כנגד הממסד הפסיכיאטרי בשלהי שנות ה-60, משחק ניקולסון את רנדל פטריק מקמרפי, עבריין, שבכדי לחמוק ממאסר בבית הכלא מתחזה לפגוע נפש ומגיע לבית חולים פסיכיאטרי. בבית החולים מתמודד מקמרפי עם דמויות צבעוניות וקיצוניות, ביניהם האחות רייצ'ל הידועה לשמצה וחבריו האינדיאני ה'חירש' ומרטיני חסר האונים. למרות שמקמרפי הצליח להתחמק מעונשו כפושע, הוא איננו הצליח לברוח מעונשו החמור בהרבה של 'חולה נפש'.

יש להניח כי זהו התפקיד החשוב ביותר שגילם ניקולסון ובצורה הטובה ביותר. לסרט שני רבדים מקבילים וחשובים שרק שחקן כמו ניקולסון יכול היה להעביר: הראשון, כמובן, הוא הרובד החברתי בו אנו מתוודעים לניכור של האליטה הלבנה אל מול החלשים בחברה ובאופן ספציפי אנו מתוודעים לתהליך של הדבקת סטריאוטיפ (מחלה נפשית) ולחוסר היכולת של האדם לצאת ממנו ולשבור אותו.

השני, הוא הרובד הרפלקסיבי - זה שמדבר על העבודה הקולנועית עצמה, בו נדמה כי נגזר על השחקן הזדהות מלאה עם הדמות אותה הוא משחק. כפי שגורלו של מקמרפי העבריין הפך להיות לגורלו של חולה הנפש אליו הוא התחזה, כך נדמה כי גורלו של ניקולסון כשחקן הוא בעצם גורל הדמויות שהוא משחק. טשטוש זה בין השחקן לדמות אולי מצליח לרמוז לנו מעט על אופיו של ניקולסון עצמו: קיצוני, צבעוני ואולי אפילו מטורף.

2. הניצוץ

אם במטורפים עסקינן, קשה שלא להזכיר את "הניצוץ", סרטו של סטנלי קובריק בו משחק ניקולסון את ג'ק טוראנס, סופר מתוסכל שנוסע עם אשתו ובנו לבית מלון מבודד בתקופת החורף שם הוא משתגע לאיטו.

קשה היה להחליט מי מבין הסרטים, "קן הקוקיה" או "הניצוץ", יהיה במקום הראשון. "קן הקוקיה" זכה בגלל חשיבותו החברתית. עם זאת, "הניצוץ" הוא סרט יצירתי לא פחות, ואולי אפילו יותר. ניקולסון יחד עם קובריק הצליחו ליצור סרט שמתרחש לא במציאות חיצונית, אלא במציאות פנימית בה אין רצף מובחן של זמן או מרחב, מציאות בה הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.

קובריק משחק עם הצופים כמו שהוא משחק עם ניקולסון כשחקן – אין שום נקודת היאחזות מציאותית בסרט ועל כן השיגעון אליו נכנס ג'ק טוראנס הוא בוודאי אותו השיגעון אליו נכנס ניקולסון על הסט ואותו השיגעון שהצופה נכנס אליו בזמן הצפייה בסרט. טשטוש הגבולות הזה בין השחקן, הדמות והצופה מצליח להתקיים אך ורק בתוך האינטראקציה המופלאה אך מטורפת בין קובריק כבמאי וניקולסון כשחקן.

3. צ'יינהטאון

בסרטו של רומן פולנסקי משחק ניקולסון את ג'ייק גיטיס, בלש פרטי ושוטר בדימוס. עבודתו הבלשית של גיטיס מתמקדת במעקב אחרי בני זוג בוגדניים. כאשר נשכר גיטיס בידי אוולין מולריי הוא איננו יכול שלא להתאהב בה וחייו נשזרים בחייה מלאיי הכאב, הזימה והמסתוריות.

הסרט של פולנסקי, שמתכתב עם "ורטיגו", סרטו של אלפרד היצ'קוק, מציג בפנינו את ג'ייק, לכאורה, בחור פשוט שמנסה לשרוד את חיי היום-יום לאחר פרישתו מהמשטרה ומוצא עצמו בתפקיד הבלש. עם זאת, בקריאה עמוקה יותר של הסרט, ניתן להבין שכיאה לתפקידים שמשחק ג'ק ניקולסון, גם בסרט הנוכחי מתמודדת דמותו עם סטייה עמוקה – הפעם אחת שקשורה בדחף המציצני.

גיטיס הוא מציצן שלא מצליח להשתלט על דחפו גם כאשר מפצירים בו לעשות כן. חוסר היכולת לשלוט על הדחף מוביל אותו לסיום הטראגי שפולנסקי כתב לו. בסרט ישנם היבטים אדיפליים מעניינים וכן רובד רפלקסיבי עמוק שמדבר על החוויה הקולנועית כחוויה מציצנית בבסיסה.

4. השתולים

בסרטו זוכה האוסקר של מרטין סקורסזה משחק ניקולסון את פרנק קוסטלו - בוס במאפיה האירית אשר מאמץ לחיקו בחור צעיר שמשמש לו כשתול במשטרת המדינה. בו זמנית המשטרה שותלת בארגונו שלו שתול משל עצמה. ככל שהעלילה מסתעפת, הצופה מתוודע לרשת של שקרים בה נופלים הסוכנים הסמויים שהופכת את הסרט למורט עצבים.

"השתולים" הוא רימייק של הסרט הדרום קוריאני "דרך ללא מוצא", שגם הוא עוסק בשאלות מוסריות רבות ובעיקר בשאלה האם יצרו של האדם רע מנעוריו. בסרט לא נמצא תשובה לשאלה כיוון שכלל הדמויות בו הן בעלות מורכבות פנימית – אף אחד איננו טוב או רע וכולם מגלמים בתוכם שני ניגודים אלו. בנוגע לניקולסון – בצורה מאוד עדינה ורגישה הוא מצליח לגרום לנו לאהוב אך גם לשנוא אותו.

5. הכי טוב שיש

בסרטו של הבמאי ג'יימס ברוקס משחק ניקולסון את מלווין יודול סופר פרפקציוניסט שסובל מהפרעה טורדנית כפייתית. כחלק מאישיותו (או מהפרעתו) יודול זקוק לשליטה טוטלית בסביבה המקיפה אותו דבר המקבל ביטוי בצורך העז שלו בסימטריה, בניקיון אובססיבי ובשגרה. כאשר יודול מתחיל לפתח רגשות כלפי מלצרית בבית הקפה (הלן האנט) אותו הוא פוקד כל עולמו מתערער והוא מתחיל במסע אל עבר שינוי עצמי.

למרות ש"הכי טוב שיש" איננו הסרט הכי טוב שבו ניקולסון משחק, הוא ראוי להיות בחמישייה הפותחת כיוון שברוקס הבמאי יחד עם ניקולסון מצליחים לבנות דמות מעוררת אמפתיה מבלי שהם נגררים לדרמטיזציה של ההפרעה או של הדמויות. מדובר בסרט קטן שמצליח להעביר לצופה את הכאב שבהפרעה הטורדנית כפייתית וכן את המסר שקשר אנושי מטיב יכול להוביל לתיקון ולהחלמה.