קאן, היום השביעי: הרג של אייל קדוש וסוף טוב

פסטיבל הקולנוע בקאן כבר מתקרב לקראת סופו. שוק הסרטים אוטוטו נסגר והתחושה היא כי השנה רמת הסרטים יחסית נמוכה. פתחתי את יומי החמישי בפסטיבל בסרט״ הריגתו של האייל הקדוש״ בבימויו של יורגוס לנטימוס, הבמאי היווני השנוי במחלוקת ("שיני כלב") שנחשב למייצג את הגל החדש של הקולנוע היווני במאה ה-21.

קולין פארל עם זקן הוא מנתח בכיר שחולה שלו נפטר על שולחן הניתוחים. הוא מפתח קשר מוזר עם בנו של החולה שהלך לעולמו והעניינים מסתבכים. ניקול קידמן הנהדרת נותנת עוד הופעה כובשת בסרט מטריד במיוחד ששוב מצייר את התא המשפחתי כמחלת חשוכת מרפא. עד עכשיו לא החלטתי אם הסרט הוא מופרע, מופרך או נהדר .כחובב אימה נראה לי שבסופו של דבר הסרט כן מצא חן בעיני אבל הוא ממש לא לטעמו של כל אחד. פארל, שמככב בעוד סרט השנה בתחרות הרשמית ( ״הנקמניות״ של סופיה קופולה, גרסה מחודשת לסרט המופתי של דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד), מוכיח כי הוא לא רק פרצוף יפה. סרט שאני בספק רב אם בכלל יגיע להפצה בארץ.

מכיוון שישנתי בערך ארבע שעות בלילה, החלטתי לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף בקאן וחזרתי למלון שלי שיש בו אפילו בריכה (בגודל גיגית) כמה טבילות ואני רענן ומוכן לחזור לשוחות. בביתן הישראלי אני פוגש את המפיק יורם בן עמי, שבעברו בין היתר הסרט ״עיניים גדולות״. כיום אחרי ימי התהילה הוא בעיקר מפיק ישירות ל-DVD .כשהוא מבין שאני ממש מכיר סרטים כמו ״סטון קולד״ ו״זאב בודד״ (הסרט שהזניק את צ׳אק נוריס לתהילה) הוא מחבק אותי ואומר ״סוף סוף מישהו שמכיר את הסרטים שלי". מפגשים שכאלו עם אנשי קולנוע, שאוהבים את הסרטים בכל רמ״ח אבריהם, זה הכיף של פסטיבל כמו קאן.

עוד חגיגה גדולה לציון שבעים שנה לפסטיבל מתקיימת ומאה זוכי עבר במאים, מפיקים ושחקנים מצטלמים בתמונה אחת זוהרת שמסכמת שבעים שנות פסטיבל מפוארות. בינתיים אני מתעדכן שאהובי סר רוג׳ר מור הלך לעולמו ומיד מתקשרים מתאגיד השידור ומבקשים ממני הספד ראוי. בקול עצוב אני מסכם קריירה מפוארת של הבונד המועדף עליי ונזכר ב"חיה ותן למות" סרטו הראשון של מור כבונד אי שם ב-1973.

הסרט של מיכאל הנקה ״סוף טוב״ מתגלה כקטסטרופה. סרט שעל פניו דן בתופעת המהגרים ששוטפת את אירופה, אבל הוא לא יותר מנפיחה פסבדו-אינטלקטואלית על הבורגנות בימינו. אוי ואבוי לנו .

בסיום הסרט כשהערב יורד על העיר נפגשתי לארוחת הערב המסורתית שלי בקאן עם ידידי הטוב, קונסול הכבוד של קוריאה בטוסקנה ומנהל פסטיבל הקולנוע הקוריאני של פירנצה, ריקרדו ג׳ילי. ריקרדו הנמרץ, שיזם את פסטיבל הקולנוע הקוריאני הראשון בעולם מחוץ לפירנצה, מרים עכשיו גם פסטיבל סיני (ממש כמוני, השנה לראשונה יזמתי שבוע קולנוע סיני בארץ הקודש). לפני ארבע שנים הוזמנתי על ידו לשפוט בפסטיבל הקולנוע שלו ומאז אנחנו חברים טובים.

לאחר מכן מיהרנו למסיבה של הביתן האמריקאי אותה מתקלט הדיג׳יי הידוע והבמאי ג׳ון קמרון מיטשל. האווירה והגיל הם של מסיבת תיכון, אבל אני בעד כל מה שגורם לך להרגיש צעיר ובקאן בלב כל ההמולה אתה שוכח הכל ורק עולם הקולנוע מתקיים בתודעתך למשך עשרה ימים.

לכל הדיווחים מהפסטיבל ולכל עמודי הסרטים המתחרים בתחרות הרשמית היכנסו למתחם הפסטיבל

[*]