מקווה שאני בפריים: ביקורת סרט

"מקווה שאני בפריים", סרטה בן 58 הדקות של נטעלי בראון, זכה במקום השני בפסטיבל דוקאביב האחרון. הסרט מגולל, בתמונות וקטעי וידאו קצרים המתחלפים במהירות, את חייה של מיכל בת אדם, מראשונות הקולנועניות בארץ.

מי שהחלה את דרכה בתור שחקנית יפהפייה ב"אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש", "אבו אל בנאת" וזוכה פרס האוסקר "כל החיים לפניו", עברה בשנות השמונים אל מאחורי הקלעים ופצחה בקריירה פורצת דרך כבמאית בסרטים כמו "רגעים", "בן לוקח בת" ו"המאהב". בין לבין, נישאה לבמאי משה מזרחי, מי שביים את מרבית הסרטים בהם שיחקה והבמאי הישראלי היחיד שזכה באוסקר, ואף נולד להם ילד.

הסרט נע בין חייהם כיום של מיכל ומשה, ועיסוקה של מיכל בתיעוד זיכרונותיו, לבין העבר הזוהר של השניים. בחירותיה המעניינות, ובימים עברו נחשבו כפרובוקטיביות, מוצגות בזו אחר זו, כמין קורות חיים מהירים. כך, זוכה הצופה להתוודע למי שהייתה פעם ילדה מתוקה ובת לצלם שתקן ועד לגילה הסודי כיום, וכיצד הושפעו אישיותה, אופייה, וחייה מהאירועים שחוותה.

בסרט קטעים יומיומיים מצד אחד, למשל דאגתה של מיכל לבעלה שיאכל, לבין שיאים של השניים כמו הצעידה על השטיח האדום בהוליווד. מסקרן לחזות כיצד אפילו "דמויות" כמו אלו חיות את היום יום השגרתי ואיך מסתדרים השניים כשהם עובדים יחד על סרט משותף, כמו בעבר.פס הקול המורכב מצלילי פסנתר של הסרט מלווה אותו בגאון, ומתאים מאוד למתרחש בו. בראון, גם היא קולנוענית מנוסה, יודעת את העבודה. הסרט עשוי בצורה רגישה ומתוחכמת, ומעורר בצופים בדיוק את הרגשות שנחוצים, ובמינון הנכון.

[*]

מיכל בת אדם, מי שהייתה חלק בלתי נפרד מהפריים, מצטלמת עם מזרחי ואומרת "מקווה שאני בפריים", כמזכירה שזהו כבר לא מקומה יותר. אך מגיע לה פריים, ומגיע לה סרט שלם ומצוין. ארבעה כוכבים.

הסרט "מקווה שאני בפריים" יעלה לאקרנים בסינמטק תל אביב,ירושלים, חיפה וחולון החל מיום רביעי (23.8).