קאן 2022: הסרט החדש של במאי מקס הזועם: כביש הזעם

אני פותח את יומי החמישי בפסטיבל בסרטו החדש, והראשון מאז הצלחת הענק של "מקס הזועם: כביש הזעם", של הבמאי האוסטרלי ג׳ורג׳ מילר - ״3000 שנים של געגוע״, פנטזיה ססגונית שמביים הבמאי הוותיק כמעין אתנחתא עד לסרטו הבא והמצופה "מקס הזועם 5". זהו סרט על מומחית למיתולוגיה וסיפורי עם שבוועידה באיסטנבול נתקלת בכלי מוזר ובטעות (או שלא) משחררת ממנו לא פחות ולא יותר מאשר ג׳יני שאמור למלא את שלוש משאלותיה.

הצילום של הסרט נפלא והצבעים מזכירים את סרטיו של הבמאי טרסם סינג, ובמיוחד סרטו "מעבר לכל חלום". טילדה סווינטון בתור המדענית המבולבלת ואידריס אלבה כשד בבקבוק טובים, אבל הסרט בכללותו מעט מגושם ואינו משאיר רושם עז. יש הרגשה שהצורה גוברת על התוכן. העלילה מתקדמת ממלכת שבא ודרך הסולטנים בטורקיה והכל משורטט ביד אמן בוטחת של במאי, שהיה יכול כבר מזמן לפרוש במיוחד אחרי שסרטו ״מקס הזועם: כביש הזעם" זכה בשישה אוסקרים (והיה סרט העשור שלי). הסרט צובר תנופה ככל שהוא מתקדם ובסופו הופך להרבה מעבר למעשייה על משאלות. מחר אני מראיין את הבמאי ואת סווינטון ואני כבר לא יכול לחכות.

הסרט השני שלי להיום הוא סרטו החדש של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג׳וי ״ר.מ.נ״ העוסק בשנאת זרים ברומניה של ימינו. כדרכו של מונג׳יו (זוכה דקל הזהב על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים") בפרט והגל החדש הרומני בכלל זהו סרט ברובו איטי מלא דיאלוגים ארוכים ומבטים נוגים. הסיום הלא מאוד ברור של הסרט משאיר הרבה מקום למחשבה על עולם ששונא את האחר ועל גלובליזציה שיש לה גם תופעות לוואי מכוערות.

הסרט השלישי שלי להיום והסרט שכרגע מוביל אצלי באיכות הוא סרטו של הבמאי זוכה דקל הזהב רובן אוסטלונד ״משולש העצבות״ - יצירה תזזיתית וצינית באורך שעתיים וחצי. כמו בסרט "הריבוע", הבמאי בוחן את הבדלי המעמדות בחברה של ימינו ואת הצביעות שבה גיבוריו חיים. יש בסרט שלושה חלקים: בראשון מתואר רומן בין דוגמנית יפהפייה לדוגמן, בשני סירה בשיט תענוגות נקלעת לסערה והחלק השלישי והפחות מוצלח לטעמי מתרחש על אי בודד. סוף סוף נמצא בקאן השנה סרט שמעז ומצליח בגדול וריתק אותי ברובו. הקהל לא הפסיק לצחוק ובעיקר להיות מופתע. אל תפספסו את הסרט כשיגיע בקרוב לארץ!

ערב יורד על קאן. אני מגיע לערב הקוריאני בפסטיבל ופוגש את ראש האקדמיה הקוריאנית. יש בתחרות הראשית שני סרטים המתרחשים בקוריאה - אחד של המסטר פארק צ׳ן ווק - ״החלטה לעזוב״ והשני של הירוקזו קורה אדה - ״ברוקר״ - שלשם שינוי מביים לא ביפן אלא בקוריאה. כדרכם של הדרום קוריאנים זו מסיבה סולידית וכולם עוברים לדום כשמגיע איש השעה לי ג׳ונג ג׳ה, כוכב ״משחק הדיונון״, שסרט הבכורה שלו כבמאי מוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל.

אחרי שלוש שעות שינה אני יצא ביומי השישי בקאן להקרנת בוקר לסרטו המצופה של הבמאי הדני ממוצא איראני עלי עבאסי - ״העכביש הקדוש״ על רוצח סדרתי באיראן ועל עיתונאית חוקרת אמיצה שמנסה ללכוד אותו. סרט נואר מלא באווירה שמציג את החיים באיראן תחת משטר דתי קיצוני ואיך אדם הרוצח יצאניות רואה עצמו כמבצע את עבודת האל. ראיינתי את עבאסי לפני ארבע שנים כשהגיע לקאן עם סרטו הנהדר ״גבול״ ואז עוד היה לא מוכר בכלל (באותו פסטיבל הוא זכה בפרס בתחרות״מבט מסוים״).יפה לראות שהוא התבגר קולנועית.

הסרט, שקצת מזכיר את ״פרנזי״ של היצ'קוק, הוא חמור סבר ומאורגן טוב יותר מ״גבול״. העלילה סגרה עליי לאט לאט והסיום של הסרט מאיים לא פחות מעלילתו המותחת. כולי תקווה שאחד ממפיצי הסרטים יביא אותו לארץ להקרנות מסחריות. מעניין שזהו הסרט השני בתחרות שאני צופה בו שעוסק באיסלאם (אחרי ״הנער מגן עדן״) ובקנאות דתית .יש כאן ביקורת נוקבת על משטר הפועל רק לטובת עצמו ועל חברה שבה נשים הם סוג ג' במקרה הטוב. חברה ללא חמלה וללא אנושיות של אנשים שרק רוצים לשרוד תחת משטר קפדן.

אני נפגש לצהריים במלון גרנד המפואר עם מייסדות ״מועדון הנשים״ - גוף קולנועי שמנסה לאחד בין יוצרות מכל העולם דרך הרשת. אנחנו מדברים על נטוורקינג וירטואלי ועל הקושי שיש עדיין לנשים בתעשיית הקולנוע. הסרט השני והאחרון שלי להיום הוא סרטה החדשה של הבמאית-שחקנית ולרי ברוני טדסקי (אחותה של קרלה ברוני) - ״צעירים לנצח". הסרט מתאר חבר'ה צעירים באמצע שנות השמונים בימיהם הראשונים בבית ספר למשחק.

המסך מלא בהרבה פרצופים צעירים ומבטיחים שעוד נשמע עליהם בקולנוע הצרפתי. אותי הרשימה במיוחד נדיה טרשקביץ המצוינת בתפקיד סטלה. לצערי הסרט לא טוב והניסיון להפיק מעין גרסת ״תהילה״ צרפתית לא צולח. טדסקי היא לא אלן פארקר ורוב הסרט נדמה מאולץ על גבול המביך. אפילו לואי גארל לא מציל את הסרט משיממונו, כשטדסקי מכניסה כל קלישאה אפשרית על בתי ספר למשחק. אני בקושי צולח את השעתיים של הסרט וממהר לעלות על טוקסידו לקראת מסיבה של חברת הפקות בריטית בווילה המשקיפה על העיר. אחרי עוד מסיבה וקונצרט ספונטני בדירתה של כנרת מקרואטיה (בקאן הכל יכול לקרות) אני מסיים לקראת בוקר עוד יום עמוס בקאן.

לכל הכתבות מפסטיבל קאן >> לחצו כאן