קאן 2022: הפרמיירה של אלביס והבמאית שיצאה נגד ישראל

הפסטיבל נכנס לשליש האחרון שלו ואני מתחיל להרגיש את העייפות המצטברת מחוסר שעות שנה וצפייה בסרטים רבים .אני פותח את הבוקר שלי בצפייה בסרט האיראני הנפלא ״אחיה של לילה״ של הבמאי סעיד רוסטאי. כמעט שלוש שעות של דרמה מופתית על משפחה שמנסה לשרוד - אב המשפחה שרק רוצה להפוך לזקן השבט (תואר שלפי הסרט ממש מוענק באיראן במשפחות מסוימות), היחסים בין האחים במשפחה והמצב הכלכלי באיראן. זהו גם סרט על מעמד הנשים הירוד במדינה. כולי תקווה שהוא יגיע לארץ. מבחינתי זו יצירה מופתית של קולנוע עשוי היטב.

השנה אין נוכחות בפסטיבל קאן כמעט לסרטים ישראליים. יחד עם זאת במסגרת ״מבט מסוים״, המוקדשת לסרטים שהינם בעלי היבט אמנותי יוצא דופן, מוצג סרטה של הבמאית הערבייה-ישראלית מהא חאג׳ - ״קדחת ים תיכונית״, שסרטה הקודם ״עניינים אישיים״ הוקרן בפסטיבל באותה מסגרת לפני 6 שנים. הבמאית מקדישה את הסרט לעיתונאית אל ג'זירה, שירין אבו עאקלה, שלדבריה נרצחה בג׳נין ואומרת "שירין כבר לא איתנו אבל המאבק ממשיך. ירו בה כי היא עשתה את עבודתה כשסיקרה את הכיבוש". היא זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל, הכולל בתוכו לא מעט יוצרים ערבים כולל איליה סולימאן הבמאי הפלסטיני המהולל ("הזמן שנותר").

הסרט מתחיל ואני נוכח לפתע כי בהיותי לקטור באחת מקרנות הקולנוע קראתי את תסריטו לפני כמה שנים כאשר היא הגישה אותו כדי לזכות בתמיכה ישראלית. "קדחת ים תיכונית" בסופו של דבר לא זכה לתמיכת הקרן וזכה למימון חוץ (גם בגלל התנאי שמציבות הקרנות כי כל סרט שזוכה לתמיכה צריך להיות מוצג כישראלי). הסרט עצמו עוסק בסופר מתוסכל המתחבר לקבלן עבריין. שניהם גברים ערבים המחפשים את עצמם. הסופר לא מצליח לכתוב והקבלן מסוכסך עם העולם התחתון ובוגד באשתו.

[*]

שם הסרט יכול להתפרש בכמה כיוונים - בנו של הגיבור חולה פעם בשבוע בדיוק לפני שיעור הגיאוגרפיה בבית ספרו. המחלה שלו התחילה אחרי שהילד רב עם המורה שלו וטען שירושלים היא בירת פלסטין ולא בירת ישראל. השם גם מתייחס למצבם של הערבים בישראל שלפי הבמאית לכודים במצב ללא מוצא. אני זכרתי שהתסריט המקורי היה הרבה יותר תקיף מבחינה פוליטית - וטוב עשתה הבמאית ששמה את הדגש בתסריט הסופי בעיקר על האנושי והפרטי ולא על הלאומי.

נקודה מעניינת בסרט היא שהוא מתרחש ללא כל נוכחות יהודית-ישראלית, למעט תפקיד אחד קטן של אחות בבית חולים. זה בניגוד לסרטה הקודם של הבמאית, "עניינים אישיים" שהפגיש פעמים רבות בין ערבים לישראלים והציג דמויות של חיילים. מבחינתה זה סרט פלסטיני וההתעלמות שלה מישראל מהווה אמירה פוליטית.

בסופו של דבר זוהי דרמה מרירה-מתוקה שלא הרבה קורה בה, אבל יכולה ללמד על מצבם הלא פשוט של ערביי ישראל. כמו ערן קולירין בסרטו ״ויהי בוקר״, גם כאן הדגש הוא התבוננות פנימה אל החברה הערבית, אבל המציאות מורכבת הרבה יותר והסרט מתעלם מהרבה היבטים פחות נעימים שרווחים בחברה הזו. יחד עם זאת מהא חאג' שבה ומוכיחה יכולות מרשימות ואני מחכה ליצירה הבאה שלה.

למרות שהבמאית לא נכונה להתראיין לתקשורת הישראלית, אני ניגש אליה בסיום ההקרנה שזכתה למחיאות כפיים סוערות ומשוחח איתה על הסרט. היא לא מדברת על ישראל, אך נזכרת בהערותיי כלקטור ואני מחמיא לה על היצירה המוגמרת. הבמאית מתרגשת מאוד מהמחמאות שלי ואנחנו נפרדים כשאני מאחל לה בהצלחה בתחרות.

הערב מגיע וזה הזמן להחליף לטוקסידו ולהגיע לפרמיירה העולמית של סרטו החדש והמצופה של באז לורמן - ״אלביס״ .אחרי ההקרנה של "אהבה בשחקים: מאווריק", ״אלביס״ מחזיר את הזוהר לטיילת בקאן כשהכוכבים צועדים על השטיח האדום. הסרט באורך 159 דקות הוא כהרגלו של לורמן אקסטרווגנזה לא מרוסנת על הזמר האגדי. לוקח לסרט זמן להתרומם אבל בחלקו השני המתאר את שנותיו האחרונות של אלביס כפרפורמר בלאס וגאס (המנוצל על ידי מנהלו האגדי קולונל פארקר) הסרט מתייצב הופך לפחות תזזיתי ויותר רציני ובסופו של דבר מספק חוויה מרגשת.

טום הנקס מצוין כהרגלו בתפקיד הקולונל ואוסטין באטלר משכנע בעיקר כאלביס הצעיר ופחות כאלביס המבוגר. לורמן האוסטרלי הוא במאי סופר חמקמק. הוא מביים חגיגת תנועה קליידוסקופית ויש הטוענים כי חסרה מעט נשמה בסרטיו והויזואליה אצלו היא חזות הכל. אני נהנה מאד לראות אותו מתמודד עם אייקונים דוגמת אלביס ודמותו של גטסבי ב"גטסבי הגדול" (געגועיי ללאונרדו דיקפריו), אבל מה שמרתק אצל לורמן הוא החיפוש התמיד אחרי האמת והדרך שבה הוא מציג גיבורים טראגיים שבסופו של דבר כמהים לאהבה (אהבה שתוריד אותם ביגון שאולה.) האפור פארטי שאחרי הסרט היא המרשימה ביותר שהייתי בה השנה בקאן. חברי להקת מונסקין האיטלקית (זוכי האירוויזיון משנה שעברה) מופיעים ולורמן נראה מאושר ושמח.