Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אמנות היא גלגל ההצלה שלי - ראיון עם אדם סנדרסון, במאי לוויה בצהריים

"לוויה בצהריים" היה אמור להיות סרטו הראשון של אדם סנדרסון. סרט אניגמטי, אווירתי ואיטי בקצבו שמבוסס על ספרו של ישעיהו קורן מ-1974. אבל בזמן שסנדרסון גייס משקיעים וגיבש את התסריט לסרטו הראשון הוא קיבל הצעה מחבר, מולי שגב העורך של "ארץ נהדרת", לבוא ולביים קומדיה תנ"כית המבוססת על כוכבי התכנית. שמה של הקומדיה היה "זוהי סדום" והיא הפכה ללהיט הקופתי הגדול ביותר בישראל ב-25 השנים האחרונות עם מעל ל-600,000 צופים שנהרו לבתי הקולנוע. "התחלתי לעבוד על לוויה בצהריים לפני 8 שנים במחשבה שזה יהיה הפרויקט הראשון שאעשה. אבל בגלל שהתסריט היה כל כך חמקמק ולקח לי המון זמן לגייס לו אנשים החלטתי לקבל את ההצעה של שגב. זה נראה לי רעיון טוב להתאוורר ולביים סרט בפועל".

איך היה לעבור מקולנוע מסחרי לבימוי סרטי אישי ואמנותי יותר?

"אני לא חושב אם אני עושה קולנוע מסחרי או לא. אני מעדיף ללכת על רעיון שאני חושב שמעניין אותי לעשות. אף אחד לא יודע מה מסחרי, המטרונום היחידי הוא מה מעניין אותי. יש משהו שלא מספיק לי בלעשות סרט שהמטרה היחידה שלו היא לבדר. אני מרגיש שכדי ליצור משהו אני צריך להתמקד מעבר לעובדה שאנשים ישבו ויצחקו. בסדום התמסרתי להומור ולכיף בצורה טוטאלית ובלוויה ניסיתי להתחבר לתחושה האניגמטית והמסתורית הזו שיש בספר".

[*]

"לוויה בצהריים" שיצא בשבוע שעבר לבתי הקולנוע מספר על הגר (הילה וידור), עקרת בית נשואה ומופנמת שחיה עם בעלה האטום בכפר ומרגישה מנותקת מסביבתה. שיערה האדום מהווה ניגוד לסביבה האפורה והמגבילה בה היא חיה. הגר מחפשת לברוח מסביבתה באמצעות מעקב אחר חייל שמתאמן בחורבות כפר נטוש בסמוך למקום מגוריה ובאמצעות קשר שהיא מפתחת עם בנה בן ה-10 של שכנתה. עלילתו של הסרט לוקחת את הזמן. סנדרסון לא מנסה להתחנף לקהל ומתמקד יותר במחקר דמותה של הגר מאשר בהתקדמות נרטיבית. תחושת הניכור מועצמת על ידי הצילום רחב היריעה שמנגיד את הגר מול סביבתה של נדב הקסלמן והפסקול החרישי של ויסאם ג'ובראן. הסרט מנותק גם מזמן ומקום מסוים. לפי העיצוב ניתן להבין כי מדובר על שנות ה-50 במדינה, אך הדבר לא מצוין כלל בסרט.

למה החלטת לנתק את הסרט מזמן וממקום ספציפיים?

אחרי שראיתי את "ארץ קשוחה" של האחים כהן קראתי בראיון שהסרט ממוקם בשנות ה-70 והופתעתי. חשבתי איזה יופי לעשות סרט ולא להיות מושפע מהשנה המוגדרת. אתה מרגיש שזה בתקופה אחרת ולא מקבל נקודת ציון שלה ומשלים בסוף את השנה בעצמך. היה חשוב לי שהסרט לא יהיה נוסטלגי, אלא שהזמן יהיה חלק אינטרגלי מהסיפור שאני רוצה להעביר. בסרטים תקופתיים יש לפעמים תחושה שהבמאי בא כדי לשרת את התקופה ולא את הסיפור".

ההתבוננות על האחר היא מוטיב מאוד מרכזי בסרט

"זה נכון. הרגשתי שזה סרט של התבוננות כי הרגשתי את התחושה הזו בספר של קורן ועניין אותי לא לאבד את הדבר הראשוני שהרגשתי בקריאה. אני זוכר רגע שהילד והגר נקלעים למטווח וזה היה אמור להיות סיקוונס אקשן ותוך כדי שהתקדמנו הבנו שזה לא בשפה של הסרט. הבנו שיותר נכון שהשניים יסתכלו דרך חור בקיר ויתבוננו. זה סרט שהוא מדטטיבי הוא עובד על המקומות של להתבונן במשהו ולשקוע בתוכו".

הדמות של הגר היא מאוד פסיבית, נדמה שהיא לא מניעה את העלילה אלא נותנת לסביבה לשלוט עליה

"היא לא ספק פסיבית. אני חושב שבתוך תוכה היא מחפשת מקום אחר ולמצוא בית ומצד שני יש בה המון פחד וסוג של ביישנות שמונעים ממנה להתבטא. אין לה את הביצים של אמנים כמו לאה גולדברג להגיד את מה שהיא חושבת אין לה את העוד דבר הזה כמו האמנות שמציל הרבה אנשים שנידונו לאבדון".

[*]

(בתמונה: אדם סנדרסון)

האמנות היא חלק בלתי נפרד מחייו של סנדרסון, שגדל עמוק בתעשיית הבידור בתור הבן של סולן כוורת דני סנדרסון ושל העורכת והמעצבת נעמי סנדרסון, שנפטרה לפני תשע שנים ולה מוקדש הסרט. גם אחותו דינה מוכרת כשחקנית ומהשתתפותה בתכנית הבידור "מועדון לילה". כבר בגיל צעיר נמשך סנדרסון ג'וניור לאמנות. בגיל תשע צילם סרטים קצרים עם חבריו, לאחר סיום לימודים במגמת קולנוע בבית הספר התיכון, הקים סנדרסון במהלך שירותו הצבאי יחד עם חברים בהם תום שובל (במאי "הנוער") ומיכאל הנגבי את קבוצת "באבון", שיצרה סרטים קצרים ומחתרתיים שזכו להצלחה ואף הקים את להקת ההיפ-הופ "פיזדה פמילי".

אתה מרגיש שהאמנות היא גם מה שהציל אותך?

"אני מרגיש שהאמנות היא גלגל הצלה להרבה אנשים. גם בשבילי עצם היכולת לעשות סרט שאני אוהב, מאמין וגאה בו ולהשלים אותו זה גלגל הצלה. הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים זה לא להגשים חלומות והסרט הזה הוא סוג של הגשמת חלום".

תחושת התלישות של הגר בסרט היא תחושה שאתה מתחבר אליה באופן אישי?

מאוד התחברתי אל הדמות של הגר מפני שהיא מספרת סיפור שאני חי ומכיר כל החיים - התחושה שאתה כל הזמן במלחמה כדי להתחבר לחברה מול מי שאתה. זה די בסיסי בקיום האנושי. התחברתי לתחושת התלישות שלה. אני חש את זה כל החיים ואני המון פעמים מתמודד עם זה בכל כך הרבה רבדים".

כעת סיים סנדרסון את העבודה על הסדרה "בתולות", המספרת את סיפורה של קצינה המתגוררת באילת ומגלה את האמת מאחורי סיפור טביעתה של אחותה 17 שנים קודם לכן בסיני. הסדרה מבוססת על תסריט של שחר מגן שיצר את הסדרה יחד עם סנדרסון והוזמנה לה עונה שנייה.

עד כה כל הפרויקטים שעבדת עליהם מבוססים על תסריט מעובד או של אדם אחר. יש לך רצון לכתוב תסריט מקורי בעצמך?

"אני משחק עם המחשבה לכתוב תסריט משלי, אבל אין לי את הביטחון העצמי לכתוב משהו ארוך ומקורי. לפחות באדפטציה יש לי המון ביטחון לראות משהו ולהבין איך הוא יהיה בתור סרט . יש בי רעיונות, אבל אני צריך עוד להתגלגל בזה.בינתיים גם הסרט הבא שאביים יהיה מבוסס על ספר. קניתי את הזכויות לספר של סול בלו שנקרא "הקורבן" ועכשיו אני בתהליך של כתיבת התסריט".