שבוע הבמאיות: סקירת סרטים

עניינים אישיים

קומדיה אנושית וחמה שהרגישה לי ברגעים מסוימים כמו המקבילה הפלסטינית ל"סיפורי טוקיו" של יאסוז'ירו אוזו. במרכז הסרט נמצאים זוג הורים מבוגרים החיים בתוך שגרה מונוטונית בביתם בנצרת - הם תמיד מתקיימים בקומפוזיציות זהות הנוצרות בחללי הבית, כאשר כל אחד מהם ממלא את המשבצת שלו.

זוג ההורים מנסה לשמור על קשר עם הילדים הבוגרים שהתרחקו מהבית - טארק, הבן הרווק ההולל חי ברמאללה ומנהל מערכת יחסים מורכבת עם מאיסה הדעתנית והחזקה, אחותו שנמצאת בהריון מתקדם וצריכה גם לטפל בבעלה המכונאי ג'ורג' ובסבתו חולת המתוקים שסובלת מדמנציה ומסתובבת סהרורית בביתם, והאח השלישי שחי ולומד בשוודיה (וחייב להתנתק מהסקייפ בלילה כדי שאביו לא יתקשר אליו להתלונן כשהוא לא מצליח להירדם).

בסרטה הראשון כבמאית, מהא חאג' (שהייתה מעצבת תפאורה בסרטיו של איליה סולימאן והשפעותיו ניכרות גם בסרט זה), מצליחה ליצור בכישרון רב ומבטיח פורטרט מורכב, רגיש ומצחיק של המשפחה. זהו אחד מהסרטים הנדירים שנותנים באמת תחושה של תיעוד מסוגנן של פיסת חיים אמיתית ומרגישים שחאג' מבינה ומכירה כל דמות ודמות שמופיעה בסרט ומאפשרת לכל אחת מהן להגיע לשיא רגשי ומספק.

חאג' מצליחה לאפיין מערכות יחסים של חיים שלמים בעזרת מחוות יומיומיות והפשטות היחסית המאפיינת את הסרט גרמה לכך שהתמסרתי כולי לעולם שהיא הציגה, וישבתי כל ההקרנה עם חיוך קטן ונרגש. החמימות שעוטפת את הסרט זולגת ממנו החוצה, כובשת וממלאת את האולם - הישג מרשים לסרט ביכורים ובתקווה גם הבטחה לעוד יצירות דומות.

[*]

("עניינים אישיים", צילום: אלעד דיבי)

אנשים שהם לא אני

סרט הביכורים של הדס בן ארויה הוא דיוקן אירוני ורגיש בו זמנית של ג'וי, צעירה תל אביבית אובר-מודעת הצמאה לאינטימיות, או אולי כפי שנדמה מהסרט, לקונספט של אינטימיות. ג'וי עדיין לא התגברה על הפרידה האחרונה שלה ומנסה למצוא נחמה בזרועותיו של דוקטורנט למדעי הרוח שמבקש ממנה "לא להתאהב בו" בזמן ששניהם חבוקים ערומים במיטה.

הסרט מצליח ברגעים מסוימים לגעת בנקודות הרגישות והחבויות של צעירים המרוכזים בעצמם, אך למרות שהוא לא ארוך (80 דקות) ישנם רגעים הנמשכים טיפה יותר מדי והוא מרגיש נמרח לפרקים. המצלמה של מידן ארמה משוטטת ברחובות המוארים של תל אביב בשוטים ארוכים המחפשים משהו להיאחז בו, בדיוק כמו הדמות אחריה היא עוקבת.

התסריט של בן ארויה נטורליסטי והשתיקות הממלאות אותו הן האתנחתא הקומית המוצלחת ביותר בסרט זה שמצליח להצחיק אך הוא בבסיסו מדכדך. הבדידות והניכור אותם בן ארויה מתארת הם גם תוצר של המציאות אך גם מנגנון הגנה מפניה - כאשר ישנה לעתים נדירות כנות אמיתית, היא תמיד תהיה מלווה במבוכה גדולה אף יותר.

הפורצת

במרכז "הפורצת" נמצאת נערה בת 17 שחיה בדרום הארץ וצריכה להסתדר לבד אחרי שאימה נעלמה מחייה ללא שום הסבר. הנערה מנסה לעבוד בשתי עבודות (במלון בים המלח ובגן החיות) ולחסוך אך זה לא מספיק, וללא שום הכנה היא מתחילה לפרוץ לבתים, לכאורה כדי להשלים הכנסה, אך בפועל ישנו רצון מורכב יותר.

סרטה השני של הבמאית הגר בן אשר ("הנותנת") הוא סרט התבגרות בודד - נדמה שהגיבורה היא הצעירה היחידה שמופיעה בסרט וכולם מסביבה מבוגרים ממנה. הצעירה פורצת לבתים כאשר בעלי הבית נמצאים שם ומסתכנת שוב ושוב בכך שהיא תמיד מנסה להתקרב אליהם כמה שיותר מבלי להיתפס - ועולה שאלה האם השלל בכלל מעניין אותה או שהיא רוצה לחוות בית בו המשפחה נוכחת. הפורצת הצעירה מצותתת לשיחות המתנהלות מסביבה וחוזרת על דברים שנאמרו מילה במילה כאשר היא מנהלת שיחה עם אדם אחר, מנסה לחקות את הדרך בה אנשים מדברים.

במסגרת עבודתה בגן החיות נדמה שלפורצת ישנה משיכה מיסטית לנמר המתרוצץ חסר מנוח בכלוב שלו, כך שישנה הקבלה ביניהם היוצרת דימוי לא עדין במיוחד אך אפקטיבי. בכלל נדמה שהרצון של בן אשר ליצירה סימבולית פוגם בחוויית הצפייה כי לעתים נדמה שהסמלים חשובים יותר מהדמויות - לא ניתן להאשים בכך את ליהי קורונובסקי שמצליחה ליצור דמות פגומה, פגיעה ומלאת סתירות.

[*]

טהורה לעד

יש שיגידו ש"טהורה לעד", סרטה הדוקומנטרי של מאיה זינשטיין, אינו מחדש יותר מדי. הסיפור על הבאת שני שחקני הכדורגל המוסלמים מצ'צניה לבית"ר ירושלים בעונת 2012-13 היה בכותרות והעיסוק ב"קומץ" הגזעני של קהל הקבוצה הוא לא חדש. אך גם עם הידע המקדים הסרט הוא עדיין עוצר נשימה בכך שזינשטיין ומצלמתה היו שם בתוך כל המשבר הזה, בבוץ העמוק בו הקבוצה מצאה את עצמה - בחדרי ההלבשה, בנסיעות עם השחקנים, בשיחות עם ארקדי גאידמק שהיה הבעלים של הקבוצה באותה תקופה והיה אחראי במו ידיו להבאת השחקנים הצ'צ'נים (וחושף שהוא ידע שהמהלך יעורר מהומה).

בית"ר ירושלים, שהייתה בעבר סמל לישראל השנייה והשלישית, הפכה לסמל להתדרדרות הגזענית והאלימה של הימין הישראלי ואולי בסיפור של בית"ר ישנו סיפור גדול יותר על השינויים הסיסמיים שמתרחשים במדינה. זינשטיין מצליחה לתת פנים וקול לשחקני בית"ר הכלואים בין הקהל, שלא ניתן לפקפק באהבתו לקבוצה, אך גם בגזענות הדוחה שנטועה בחלקו, לבין ההנהלה, שחלקם אולי רוצים לשלב מוסלמים בבית"ר כסמל לדו קיום אך חלקם מעוניינים ביחסי ציבור וחשיפה שסקנדלים כאלה נוטים לספק.

בתוך כל המהומה הזאת גם נמצאים שני שחקני כדורגל צעירים ממדינה עליה רוב הישראלים לא יודעים כלום, שהגיעו לארץ מבלי לדעת מה מסמלת הגעתם, ושעליהם רובץ משקל סימבולי הנוגע לזהות הדתית שלהם.

הסרט ערוך מצוין ושומר על אנרגיה לאורך כל התשעים דקות שלו (כאילו הוא יכול היה להיות באורך אחר..), מכיוון שהוא נוגע בקיום המורכב שלנו פה במדינה. זהו סרט שאמנם עוסק בכדורגל אך מסמל תהליכים עמוקים ומהותיים שמפלגים את החברה הישראלית - אבל לזכות הסרט ניתן לומר שהוא לא כתב אשמה מלא בחשיבות, אלא יצירה תיעודית מרתקת וקולנועית.