די, דיינו! עשר המכות של הקולנוע

גרסאות לייב-אקשן לסרטי דיסני הקלאסיים (רז דנון)

אין מכה קולנועית יותר כואבת בעיני כיום מהרימייקים שדיסני עושים לסרטים שעצמם. יש כל כך הרבה פסול בפרקטיקה הזו. מצד אחד מעין אוננות עצמית של החברה על הצלחות העבר שלה, מצד שני מן פחד לחדש לקהל עם טוויסט אחר, ופעם אחר פעם נשארים עם העתקים מדויקים של המקור ("היפה והחיה") או סרטים כל כך ב-Safe zone שנראה שנכתבו על ידי תלמיד מגמת קולנוע מתחיל ("מליפיסנט"). חבל, הפוטנציאל שם כדי באמת לחדש לקהל ולעדכן את הסיפורים האלה, אבל נראה שכסף בטוח מדבר יותר חזק בתעשייה הזו.

מכת ספוילרים בבכורות (מתן שאווטר יניב)

ויהי ביום ההוא ש״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״ יצא לאוויר העולם, המזל הפנה לי את עורפו. כאשר אפילו מעריץ ענק שכמוני איננו הצליח להשתחל להקרנת בכורה, אנשים אחרים אשר פותו לצד האחר של הכוח הוציאו ספוילרים בכל רחבי האינטרנט. מכת הבכורות תוקפת את הקולנוע במשך דורות שלמים אך ילדי דור המסכים הם הסובלים העיקריים של הדבר. הגענו למצב שכל פרק של ׳משחקי הכס׳ חייב להיראות באותה 3 לפנות בוקר אחרת תיחשפו להגיגיהם של מעריצי ג׳ון סנואו או משפחת סטארק.

מכת סרטים טובים שלא מופצים בישראל (אלעד שלו)

מה משותף ל"עד קצה העולם", "אקס מכינה", "הפשיטה", "רכבת לבוסאן", “slow West”’, "בון טומהוק", "הלובסטר" ועוד רבים וטובים? כולם סרטים מצוינים, מוערכים שנחשבים לבין הסרטים הטובים של השנה ברחבי העולם – וכולם לא הופצו מסחרית בישראל. המפיצים בארץ טורחים לעיתם להביא סרטים נידחים וחסרי חשיבות באיחור ניכר (מישהו אמר סרטים של ניקולס קייג'?), אבל סרטים מאתגרים יותר או סרטי ז'אנר מרחבי העולם פשוט לא עושים את דרכם למסך הגדול. אולי הגיע הזמן שמישהו בעולם ההפצה הישראלי יתחיל להחליף דיסקט.

מכת מחסור בקומפלקסים ראויים בתל אביב (זוהר צלח)

תל אביב היא בירת התרבות של ישראל ללא עוררין. איך קורה שדווקא מבחינת קולנוע העיר נשארת מאחור? ולא, אני לא מדבר על פסטיבלים ועל הסינמטק שפונה לקהל מאוד מסוים אלא על העובדה שאין בעיר קומפלקס קולנועי נורמלי אחד. משהו סטייל יס פלאנט או סינמה סיטי. רב חן דיזינגוף מציג מעט מדי סרטים באולמות די בינוניים. אז נכון, יש את עניין המקום שקומפלקס ענק יתפוס בעיר, אבל אולם אחד נורמלי זו לא בקשה מוגזמת מדי. מכת הטלפונים הסלולריים (שרון טהר)

אחת המכות הכי קשות שקרו לנו בעולם הדיגיטל כחובבת קולנוע מושבעת היא ללא ספק הטלפונים הניידים. בניגוד לעולם הרחב, באולם קולנוע לאור המסך של הסלולרי יש אפקט מסנוור למרחקים. ולא קורה אפילו פעם אחת שבה אני יושבת בסרט ואין מישהו או מישהי שפשוט מחליטים ששיחת וואטספ או פייסבוק הם חשובים יותר מהאנשים סביבם. אם תשאלו אותי מה הכי מעצבן בלראות סרט בקולנוע, זו בהחלט האגואיסטיות שבשימוש בסלולרי בתוך אולם קולנוע מלא. בחייאת, תנשמו ושחררו את המכשיר לכמה שעות, לטובת כולנו.

[*]

מכת איחוד גיבורי על (ניצן המבורג)

לאחר "איש הפלדה" ב-2013, סופרמן חזר בשנה שעברה בסרט "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". אולי מפיקי הסרטים חושבים ששמות גדולים בכותרת של הסרט הופכים את הסרט לנוצץ, אבל הסרט נחל כישלון ביקורתי אדיר. גם "יחידת המתאבדים" שניסה לאחד את רשעי הקומיקס לעולם אחד לא היה הצלחה גדולה ובקרוב יגיעו גם "ליגת הצדק" וסרטי ההמשך של "הנוקמים". אולי הגיע הזמן למצוא רעיונות חדשים ולא לנסות לאחד גיבורי על שונים לעולם אחד?

מכת טריילרים שמגלים את כל הסרט (עומר חגי)

טריילרים יכולים להיות דבר נפלא. אין דבר שיותר מדליק אותך על סרט שיצא בקרוב כמו הצצה חטופה של שתיים וחצי דקות. ומאז שהפסיקו להשתמש בקריינות מעצבנת טריילרים השתפרו משמעותית. (מסכנים קרייני הטריילרים. הם כולם מובטלים עכשיו?) אבל יש משהו שתמיד מעצבן אותי בטריילרים מזן מסוים: כשהם מגלים את כל נקודות העלילה המשמעותיות והורסים את כל אלמנט ההפתעה. טריילר אמור להמחיש את האווירה של הסרט שאתה עומד לראות. לא לעשות תקציר של כל הסיפור ולגרום לך להרגיש שראית כבר את כל הסרט. מספיק עם הספוילרים, הוליווד!

מכת פופקורן (נועה לוי)

מי היה הראשון שישב וחשב לעצמו שפופקורן יהיה חטיף קולנועי הולם, ואיך אפשר להגיע אליו וללעוס לו באוזן קצת? הקולנוע מתבסס על שני חושים חשובים במיוחד - שמיעה וראייה. בעוד שכולנו יודעים לנזוף במבט במאחרים, במסתובבים ובשאר מסתירים למיניהם, ומכירים גם מכירים את ה'ששש' המוכר שנשלף כשאיזה מישהו חצוף עונה לנייד, או מצחקק בקול רם עם השכן לשורה, איכשהו הקונבנציה התמוהה של פופקורן נשארת יציבה. אין הרבה מאכלים מרעישים כמו פופקורן. עשרים דקות ראשונות של כל סרט נשמעות רק דרך רעשי הכרסום. לא חראם? בואו כולנו נהנה מהסרט יחד, על כל מה שיש לו להציע - גם ויזואלית וגם שמיעתית.

מכת במאים שלא יודעים ליצור קצב נכון (מתן שאווטר יניב)

בעת יציאת הסרט "וויפלאש", סיפר הבמאי דמיאן שאזל כי מבחינתו הרגעים שבין הדיאלוגים, השקט שביניהם, זה מבחינתו הקולנוע. נראה ששאזל יודע לעשות את ההשהיות, רואים את זה לפי היות סרטיו לא משעממים לרגע. שאזל יודע כיצד לגרום לשקט שלפני הסערה להיראות מותח ואף מעניין יותר מהסערה. הבמאי הטוב ביותר שאני מכיר שיודע ליצור השהיות זהו המאסטר אוף סוספנס- אלפרד היצ'קוק. אך נראה כי לא הכול צבעוני ומיוחד, כאשר אתה נותן לבמאים פחות מוצלחים ליצור קצב התוצאה מרדימה ואפילו מושכת את הזמן. כך בסרט "מחוץ לזמן" של אורן מוברמן בכיכובו של ריצ'רד גיר שמרגיש כמו צילום נוף של ניו-יורק ממבט ראות של הומלס. במאי נוסף שמשתמש בהשהיות הינו ניקולס ווינדינג רפו. לפעמים התוצאה נהדרת כמו ביצירת המופת "דרייב", אך בסרטו "רק אלוהים סולח" נראה כי התאהב יותר מדי בצבעים ובצילומו הייחודי עד ששכח כי אלו לא מספיקים בשביל לספר סיפור ולעורר רגש אצל הצופה.

מכת תרגומים מגוחכים לשמות סרטים (אלעד שלו)

מכירים את הסרטים "חרמן על הזמן", "הדייט שתקע אותי" או "האקסים של החברה שלי?" (שלא לדבר על "2 מהיר, 2 עצבני" ו"בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן"). מדובר כמובן על "סופרבאד", "Knocked up" ו"סקוט פילגרים נגד העולם" בשמותיהם העבריים. אז מפיצים יקרים, במקום להפוך את עצמכם לבדיחה, תרגמו את שם הסרט כפי שהוא ואל תנסו להעניק לו משחק מילים ילדותי שיוזיל מערך הסרט.