מפריז באהבה: 5 סרטים קלאסיים המתרחשים בעיר האורות

ריפיפי (Du rififi chez les hommes, 1955)

פריז המוצגת פה היא ההפך המוחלט ממה שבדרך כלל מראים מעיר האורות והרומנטיקה בסרטים. ז'ול דאסן שביים לקח חלק בכתיבת התסריט ואף שיחק תפקיד לא קטן בסרט עצמו. הוא מצא עבודה בצרפת לאחר ששמו הוכנס לרשימה השחורה בהוליווד. הוא הסכים לעבוד על "ריפיפי" למרות ההסתייגות שלו מן הרומן עליו מבוססת העלילה והתקציב הדל שהוצב לו. אין ספק שאלו ומצב הרוח הירוד שלו באותה התקופה הוסיפו המון לאפלוליות המאפיינת את פילם-נואר קלאסי זה.

הסיפור סובב סביב חבורת שודדים המתכננים ואף מבצעים את השוד המושלם, אבל טעות אנושית אחת קטנה מובילה לדאגות גדולות יותר מהתערבות המשטרה. התקציב לא רק מנע מההפקה מלהציג שחקנים בעלי-שם, אלא גם מלצלם בסטודיו ואתרים מפורסמים בפריז לכן הנוף הבלתי מוכר. רק לקראת סוף הסרט כאשר טוני (ז'אן סרביי) מנהיג חבורת השודדים נפצע אנושות ונכנס לרכבו כדי להימלט, נותנים לנו בעת מנוסתו הצצות חטופות בכמה מהמיקומים היותר מאירי-פנים שפריז יכולה להציע, אך עד אז כל הפעולה מרוכזת בשכונות מוזנחות, דירות זולות, ומועדוני לילה חנוקים. דאסן, עם הבגידה שהוא חווה מצד חבריו בארה"ב, הבהיר ב"ריפיפי", עם פריז כדוגמה, שלא משנה עד כמה משהו מושך, מרתק או יפה - תמיד יש דבר מה מנוגד לחלוטין המתחולל מאחורי הקלעים.

חידון בחרוזים (Charade, 1963)

בתעלומה הרומנטית והקומית השנונה הזו שבוימה על-ידי סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם") איש משונה (קרי גרנט) עם מספר זהויות ומניע מסתורי נחלץ לעזרתה של אלמנה צעירה (אודרי הפבורן), כשחבורת הנוכלים (ג'יימס קוברן, ג'ורג' קנדי, ונד גלאס) שרצחו את בעלה דורשים ממנה את הכסף שהוא גנב מהם, אותו גם מחפש סוכן מטעם ה-CIA (וולטר מתאו).

עם כל התפתחות קלה בעלילה, הדמויות עוברות ממיקום פריזאי ידוע אחד לשני. הסרט חולק כמעט את אותם מיקומי צילום עם עוד סרטים בהם כיכבה הפבורן: "נוצצים בפריז" (1964) ו-"פנים מצחיקות" (1957) שגם אותו ביים דונן. ההפקה בהחלט השתמשה באתרי הצילום עם חוכמה רבה, בין אם זה חיפוש נוסח מחט בערימת שחת בשוק הבולים הססגוני של כיכר מרגיני או מרדף כאוטי ברחובות פריז המגיע לסיומו במטרו. כל אתר מאפיין את האווירה והמתרחש בו.

התסריט ההומוריסטי למדי של פיטר סטון בהתחלה אמנם לא נראה כמו היסוד המוצק שעליו כדאי לבנות סרט רומנטי עם נגיעות תכופות של מתח ודרמה, אך תערובת ייחודית זו היא מה שמאפשר לכל אחד מן האלמנטים הללו להשאיר את חותמו בסיפור.

העגילים של מאדאם דה... (Madame de..., 1953)

כמו קרוסלה המסתובבת סביב קיבוע, העלילה סובבת סביב זוג עגילים אותם נתן גנרל אנדרה דה... (שמו המלא לא נחשף במהלך הסרט) לאשתו הרוזנת לואיז דה... ביום חתונתם. מערכת היחסים של הגנרל והרוזנת (שארל בואייה ודניאל דארייה) עלתה על שרטון זמן מה לפני. התקשורת ביניהם מינימלית, אם היא קיימת בכלל, לו יש מאהבת (ליה די ליו) ולה ברון כמאהב פוטנציאלי (הבמאי ויטוריו דה סיקה). העגילים עצמם מחליפים ידיים הלוך ושוב ללא סוף הנראה באופק, כך הם מטיילים להם ברחבי פריז כל פעם בליווי דמות או דמויות שונות הקשורות לבני הזוג דה...

באופו כה קודר אך שרמנטי הסרט מדגיש את אהבתו הבולטת של הברון, אהבתה המוסתרת של הרוזנת, האהבה הבלתי מורגשת של הגנרל, האהבה הנואשת של מאהבתו, החברות המזויפת בין כל אלו, והמסתורין האופף את הרקע ושם נישואיה ונעוריה של מאדאם דה...האלגנטית. בעזרת דיאלוג ציני מעודן, תפאורה מהודרת ביותר, מוזיקה קלילה וטכניקות צילום מורכבות הבמאי מקס אופולס, שהיה גם שותף לכתיבת התסריט, מצליח להביע את האווירה הרומנטית השקרית אותה משדרים כל המעורבים בסיפור.

כל נשפי הריקוד, האביזרים היקרים, הסמכויות הצבאיות, ואפילו פריז היפהפייה בעצמה הן בסופו של דבר מסתור מפני הכיעור שמתחת: סודות, בגידות, שקרים ואף מיתות. בואייה לא מגלם פה את המאהב המקסים כבדרך כלל, דה-סיקה אינו חייכן הומוריסטי, ודארייה מגלמת סנובית דו-פרצופית, כך שאנו הצופים, כמו העגילים, קופצים מאישיות מפוקפקת אחת לאחרת בהתאם למי שנראה הכי פחות גרוע בתמונה הכללית באותו רגע מבדר.

(בסרטון: הבמאי פול תומאס אנדרסון ("מגנוליה") מדבר על הסרט והשפעתו עליו)

הכלבה (La chienne, 1931)

לסרט המדבר השני של הבמאי ז'אן רנואר יש את הבעיות הצפויות עם המגבלות שהיו דאז עם הקלטת קול, במיוחד מחוץ להוליווד שיכלה להרשות לעצמה שיפורים. עם זאת מדובר בקומדיה אפלה ולעתים דרמטית שמצליחה להתעלות על הישגי התעשייה הגדולה שראתה אור באמריקה באותה תקופה.

מוריס הוא קופאי צנוע ממעמד הביניים הנשוי לאדל, המשווה אותו תמיד לחברה הראשון הכביר והאמיץ שנעלם במלחמה. מדוכא ונואש לעדינות, מוריס יום אחד נתקל במקרה בלולו, יצאנית רחוב שכמוהו כמהה ליחס יאה והבנה מהסביבה. היא נהפכת לפילגש שלו, אך בחייה יש כבר גבר - הסרסור שלה דהדה, שדחק בה להתקרב אל מוריס על מנת לנצלו. החיים לא רק אכזריים כלפי מוריס, אלא גם לשאר. כל אחד מתנקם בשני והוא בשלישי על מה שהאחר עשה לו. כך התבנית חוזרת על עצמה ובדרך רק מאבדים לא מרוויחים דבר.

הרעים והטובים מקבלים עונש, אבל אלו שלמעלה נשארים למעלה. זה רק הולם שסרטו הבא של רנואר היה "בודו ניצל מטביעה" (1932) בו קבצן מטפס במעלה השלבים וגורם לחוסר איזון בחברה הצרפתית הגבוהה. הצילומים נערכו בתוך סטודיו פריזאי ומחוץ לו בפריז עצמה לשם אפקט הסאטירה. זה די ברור מה צולם איפה - העיר המוארת, המפורסמת, והרומנטית שבעולם הינה בסך הכל תפאורה מפוארת המלווה את חייהם המדכאים של החיים בה.

רומן קטן (A Little Romance, 1979)

ג'ורג' רוי היל, במאי הנודע הודות לעבודתו בסרטים כגון - "קיד וקסידי" (1969) ו"העוקץ" (1973) ביים גם את הסרט הצנוע הזה, המגולל בפנינו את סיפור אהבתם של שני מתבגרים מפריז (דיאן ליין בת ה-14 בהופעתה הקולנועית הראשונה ות'לוניוס ברנאר) והמסע הפוטוגני שלהם לוונציה עם התקווה ששם אהבתם תחזיק מעמד לנצח.

לורן היא נערה אמריקאית שגרה בפריז עם אמה השחקנית היהירה ואביה החורג השני אותו היא אוהבת מאוד. היא בכל זאת קוראת לו בשמו הפרטי מאחר שכך יהיה יותר קל להיפרד ממנו כי אמא שלה כבר שמה עין על גבר אחר. דניאל הוא נער צרפתי שגר מחוץ לפריז עם אביו השפל שעובד כנהג מונית ומעריץ סרטים הוליוודיים. שניהם מתבודדים המסתובבים באותם מעגלים הקשורים לקולנוע, ככה במקרה הם נפגשים והופכים לזוג. עקב תקרית עם הוריה של לורן, השניים מחליטים לברוח אל עוד מקום הידוע בשל האווירה הרומנטית שבו - ונציה. בדרך לשם הם חוברים ליוליוס (לורנס אוליבייה), נוכל ישיש וחברותי, העוזר להם עם בעיית המזומנים ואף מצטרף אל הטיול.

אוליבייה שהגיע לשלב ה"תנו לי צ'ק ואעשה את מה שתרצו" בקריירה הארוכה שלו נותן את אחת ההופעות העדינות וטובות שלו עם דמותו של יוליוס הקומי, בזמן שליין וברנאר הצעירים מצליחים בעזרת הבימוי של היל להחזיק את ראשו של הרומן הקטן בעל הרקע הנדוש מעל המים.