פסטיבל חיפה סקירות: אזימוט, פרויקט פלורידה ועוד

מרג'ורי פריים

דרמת המדע בדיוני המרגשת והחכמה הזו הייתה ללא ספק ההפתעה הגדולה ביותר של הפסטיבל בשבילי. מה שנראה כמו יצירת סיי-פיי לייט נחמדה, פרק מוצלח של "מראה שחורה", נהפך במהרה למשהו מורכב וניואנסי הרבה יותר. העלילה עוקבת אחר אישה בימיה האחרונים (לואיס סמית', "קדמת עדן") שמקבלת מתנה שתארח לה חברה: הולוגרמה של בעלה (שמת מזה 15 שנים) כשהיה גבר צעיר. את תוכנת המחשב הזו (וגם, בכמה פלאשבקים, את הבעל ה"אמיתי" אותו היא מדמה) מגלם במקצועיות ורגישות אדירות ג'ון האם, והגעתו לביתה של הקשישה חושף את כל הדרמות והדינמיקות הקשות במקום הזה.

מככבים כאן גם ג'ינה דיוויס ("תלמה ולואיז") וטים רובינס ("חומות של תקווה"), שניהם נפלאים ומצליחים לעזור ליוצרי הסרט, יחד עם האם וסמית', להעביר את הרעיונות והרגשות שיש בליבת הסרט. "מרג'ורי פריים" הוא סרט על אהבה, אבל וזיכרון והוא מעביר את התפיסות המורכבות שלו על נושאים אלו דרך תסריט לא לינארי מופתי, שכל רגע קטן בו וכל דימוי בו נקשרים זה לזה ליצירה מרשימה אחת. (מבקר: יוחאי גורלי)

העדינות

"העדינות" הוא סרט איטלקי של הבמאי ג'יאני אמליו, והוא גם הסרט הפשוט והמרגש ביותר שראיתי בפסטיבל. הוא נפלא בפשטותו. זה סיפור על גבר זקן שמנוכר ממשפחתו, ועל מערכת היחסים שהוא מפתח עם משפחת השכנים שמגיעה לבית מולו. בפשטות הזו, הסרט מציג בעדינות רגשות של בדידות ועצב. (יוחאי גורלי)

אזימוט

"אזימוט" הוא סרטו הראשון כבמאי של השחקן מייק בורשטיין, אך למרבה הצער הוא מתגלה כסרט משעמם ודליל. העלילה על חייל יהודי וחייל ערבי שנתקעים בסוף מלחמת לבנון במבנה קטן במדבר יחד ורבים על טנק קטן שאיתו הם יכולים לנסוע הביתה, מסתמכת כולה על מטאפורה מאוסה לסכסוך והמון סצנות פלאשבק קלישאתיות עד כדי גיחוך.

מבעד לכך, עולה כאן ייצוג של הסכסוך בתור דבר שגורם לסבל שווה בין שני הצדדים שלו, ייצוג שלפיו כולם מגיעים ממצוקה דומה וכולם מצויים במצוקה דומה. שזה מסר, בעיניי, בעייתי ושגוי למדי, מעין ניסיון לא לצאת שמאלנים מדי בשום מחיר. עם זאת, ראוי לציין לטובה את הצילום והעריכה המקצועיים והאפקטיביים, שהופכים את התסריט הנשכח הזה למבדר לחלוטין בזמן הצפייה, גם אם שוכחים אותו מיד אחר כך. (יוחאי גורלי)

[*] סאמה

הסרט מתרחש במאה ה-18 בפרגוואי והוא אחד הסרטים המאתגרים אך גם היפים ביותר בפסטיבל. העלילה עוקבת אחר דון דייגו דה סאמה, שופט שלום מטעם ממלכת ספרד המנסה לקבל העברה לעיר אחרת בה מחכים לו אשתו ובנו. סאמה חי יותר מדי שנים בדרום אמריקה מכדי להיחשב ספרדי, אך בו זמנית הוא אינו שייך במקום בו הוא משרת וההעברה המיוחלת ממשיכה להתעכב תקופה ארוכה בה סאמה מאבד אט אט את אחיזתו בשפיותו בעודו צופה באחרים מתקדמים או נטועים במקומם עקב שורשיות נטולת צווים מלכותיים ובירוקרטיה שרירותית.

הצילום היפהפה מציג עולם צבעוני ופראי בו זמנית. לוקרציה מרטל, הבמאית הארגנטינאית, דוחקת את סאמה בפריימים בתוך פריימים של מסגרות, חלונות ודלתות סגורות. האימפרסיוניזם העולה מהתמונה נמצא בהתנגשות תמידית עם האטימות והעליבות של הקונקיסטדורים וזרותם הנצחית. מרטל טוותה מעשייה אקזיסטנציאליסטית מפעימה, אך גם לא קלה לעיכול בהתחשב בכמות האנשים שנטשו את האולם בזמן ההקרנה.

סאמה הוא דמות קומית טראגית המעוררת דחייה ואמפטיה ומרטל מצליחה להכניס אותנו לתוך נפשו כבר מהשוט הראשון היפהפה שמתחיל את הסרט בו הקומפוזיציות הן בו זמנית מוקפדות ומרושלות בכך שדמויות נכנסות, יוצאות או נחתכות מהפריים. "סאמה" ממשיך לעורר בי מחשבות עוד ימים לאחר הצפייה בו וצפייה חוזרת בו בטוח תחדד את חלקן. מה שבטוח הוא שמרטל הצליחה ליצור פורטרט ייחודי של עולם עלוב ורחוק, אך גם יותר מדי מוכר. (מבקר: דין קליין)

פרויקט פלורידה

סרטו החדש של הבמאי האמריקני שון בייקר ("מנדרינות") משתלט על המסך באנרגטיות חסרת מעצורים, במה שיכולה להיות החוויה הקולנועית המרגשת של השנה, אבל הוא נשאר על המסך טיפה יותר מדי זמן. שום כוח בעולם לא יכול להכיל את מוני, סקוטי וג'נסי, הילדים שכמה שהם חמודים ככה הם מותירים כאוס מסביבם, וגדלים עם מינימום השגחה הורית במוטל בפאתי אורלנדו, פלורידה - העיר של דיסנילנד.

הקרבה לדיסנילנד הופכת את הפרברים העניים של העיר לצבעוניים ומלאכותיים. ככל שהעוני מנסה להידמות לעושר המלאכותי של דיסני, כך הפערים נדמים כרחבים ועמוקים הרבה יותר - וכל פריים בסרט הוא פלטת צבעים סכרינית המצולמת ב-35 מ"מ. הצילום בשילוב נקודת המבט של הילדים נותן לסרט נופך של אגדה בה הילדים השובבים הם הגיבורים. בייקר עוקב אחר שלושת הילדים והתעלולים שלהם בזמן שברקע הדמויות המבוגרות יותר מנסות מצד אחד לשלוט עליהן ומצד שני לשמור עליהן מהכאב שקיים בכל פינה בה הם מתרוצצים.

הלב הפועם של הסרט מצוי בווילם דפו שנותן פה הופעה כל כך מקורקעת ולבבית שמוציאה צד שונה ונוגע של השחקן הוותיק. דפו מגלם את בובי, המנהל בפועל את המוטל בו הילדים מתגוררים, ומנסה לשמור על איזון עדין שאינו יכול להחזיק מעמד הרבה זמן בין המחויבות האנושית שלו לבני האדם המתגוררים במוטל לבין המציאות הכלכלית שהביאה את כולם לשם ומאיימת למחוץ כל אחת מהדמויות בסרט. אמה של מוני מתפקדת בעיקר כאחות גדולה עקב גילה הצעיר, אך דאגתה למוני ולעתידן הכלכלי מוביל אותה לפעולות שיערערו את מקומן של הבנות במוטל. זהו אולי קו העלילה הקלאסי היחידי בסרט הזה, שביתר הסרט נותן יותר תוקף לאינטראקציות היומיומיות מאשר לנרטיב.

הבימוי של בייקר מלא חמלה ואהבה לדמויות אולם לרגע הוא לא נופל למלכודת של לפאר אותן. הגדולה של הבימוי שלו היא שהיא מציגה אותן באור אנושי עם כל הפגמים והצלקות, אך גם עם חסינות נפשית מעוררת השראה. בייקר משלב בסרט שחקנים מקצועיים עם ילדים שגונבים את ההצגה בתצוגות נטורליסטיות ושחקנים חובבנים אחרים הנותנים לסרט ארומה של מציאות שלא ניתנת לזיוף, למרות הזיוף האינהרנטי בלוקיישנים הצבעוניים והחלולים המקשטים את השממה. (דין קליין)