לחופש נולדו: הסרטים הגדולים על יציאה מעבדות לחירות

חומות של תקווה (1994)

כתב: רפאל תמנה

כמו אנשים רבים אחרים, גם אני חוויתי חוויה של שחרור עמוק ושינוי בחיי, בעקבות הצפייה ב"חומות של תקווה". הרגשתי שהסרט ממריץ אותי לתקווה אמיתית, לא כאשליה, אלא תקווה כבניית אמון וזיקה אל הטוב בהתמדה. זאת הזמנה עבור הצופה להתגברות פנימית גדולה על הנסיבות, ואני חושב שמשום כך הסרט נגע באנשים רבים בכל העולם.

אנדי דופרן חי בכלא סמלי, לא כיוון שרצח את אשתו, שאהב בכל מאודו, אבל כיוון שהאמין שהביא למותה, ושהוא אשם בו. וכמו רוב בני האדם בעולם, הוא היה קצת אשם, וגם קצת לא אשם. הוא לא ידע לאהוב; ורד אומר לו שהוא היה אולי בעל רע, אבל לא רוצח. זו טיבה של הגאולה: שהאיש אשר הצליח למחול לעצמו ולהאמין שלבו טוב, הוא האיש אשר יצא מבית הכלא, ואשר מסוגל לקיים ידידות עם עצמו, גם בנסיבות עגומות מאוד. באיש כזה יש כוח לעשות צדק בעולם, ולחתור לשינוי הנסיבות, עד כמה שהדבר ניתן. והרי קשה הרבה פעמים לצפות מראש כמה הדבר ניתן - וצריך לכן להאמין ולדבוק בו.

עד קצה העולם

כתב: אלעד שלו

לכריסטופר מקנדלס היה הכול. הוא היה בן למשפחה מבוססת, תלמיד מצטיין שסיים את הקולג' כשכל האפשרויות פתוחות בפניו. אבל זה לא עניין אותו מעולם. הוא ערג למרחבים, להישרדותו של האדם הבודד בטבע האדיר ורצה לכבוש את השממה. הוא תרם את כל חסכונותיו, עזב את משפחתו בלי להגיד לאן ויצא למסע שבסופו ימצא את מותו לבדו באוטובוס נטוש בהר מקינלי באלסקה.

שון פן, הפעם כבמאי, הפליא לתאר את הכמיהה של מקנדלס ואנשים רבים בחברה המודרנית השבעה והקפיטליסטית לחופש מהמנגנונים הכובלים אותם לחיי נוחות בעולם שמרחיק אותנו מהטבע ומהמקום ממנו באנו ומותיר אותנו במרוץ תמידי אחרי הישגים וכסף. הטבע הפראי לצד האנשים שפוגש מקנדלס לאורך הדרך חושפים פן אחר ומקבל יותר של אמריקה מזו שאנו רגילים לראות בסרטים והופכים את "עד קצה העולם" לאחד מסרטי המסע והחיפוש העצמי הגדולים שנעשו. הפסקול האגדי של אדי ודר משדרג אותו לרמה של יצירת מופת של יציאה מעבדות לחירות שסופה טראגי. אך גם טומנת בחובה שחרור.

בחירתו של הובסון (1954)

כתבת: קרן קוצ'ר

אלמן, החי עם שלוש בנותיו הבוגרות, שולט על חייהן עם יד קשה ומסרב לתת להן להינשא מכיוון שהדבר ידרוש ממנו להפסיק לשתות על מנת לשלם נדוניה. יום אחד האב מחליט לתת לבנותיו הצעירות להינשא, אך לא לבחירי ליבן אלא לג'נטלמנים עשירים שהוא עצמו יבחר. זה הקש האחרון מבחינת בתו הבכורה מגי, שכמחאה הולכת ומתחתנת לה עם ווילי הסנדלר האנאלפבית. ג'ון מילס מגלם את ווילי, שאט אט עם התקדמות העלילה משתנה ולבסוף נהפך לאיש עסקים מכובד, ההתפתחות הדרגתית וכתוצאה אמינה לחלוטין כפי שהיא מבדרת. צ'ארלס לוטון הנפלא משחק את האב העיקש המתכחש לעובדה שאחיזתו על בנותיו כבר לא יעילה כבעבר. הבימוי הצנוע של דיוויד לין ("לורנס איש ערב") מאפשר לצופים לספוג את הסצנות הקומיות באותה מידה כמו הדרמטיות, כך גם הדיאלוג החד מהמחזה מאת הרלוד בריגהאוס משומר היטב.

חדר

כתב: נמרוד שובל

הבמאי לני אברמסון מתבסס על ספר בו הגיבור הכלוא הוא ילד בן חמש בשם ג'ייקוב. זוויות הצילום מגובה העיניים של ג'ייקוב הופכות את העלילה למיוחדת וגורמות לנו לחוות את המתרחש כילדים. ג'וי (ברי לארסון) אימא שלו, מגדלת אותו בתוך חדר נעול, אליו היא נחטפה שנתיים לפני שנולד והוא למעשה בנו של החוטף. ג'ייקוב אינו מודע לכך שמדובר בכלא. מבחינתו החדר הוא כל הקיום ומעבר לו יש חלל - כל פריט משמעותי ומה שבטלוויזיה דמיוני. בני האדם היחידים הם: הוא עצמו, ג'וי ו"ניק הזקן" - קוסם שמבקר את ג'וי, בזמן שג'ייקוב מתחבא בארון ומביא להם מתנות. מדובר באביו החוטף, עובדה שג'וי שומרת לעצמה ואוסרת עליהם להתקרב.

התובנות של ג'ייקוב על העולם הן מתוקות. המשחק האמין של לארסון תורם מאוד ומערכת היחסים שלה עם ג'ייקוב היא קסומה. כשתוכנית הבריחה של השניים החלה להתממש, קפאתי במקומי מחשש שתנועה לא נכונה שלי תחבל במבצע הגורלי. בהמשך, כשהם כבר לא היו בחדר, משהו היה חסר. המרכיב הקסום של העלילה, שנוצר בחדר, התפוגג. תהליך השיקום של ג'וי היה פחות מעניין ולכן הסיפור יכול היה להסתיים קצת אחרי ששניהם יצאו לחירות. לארסון זכתה בין היתר בפרס אוסקר וגלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה.

החיים יפים

כתב: ניצן המבורג

הסרט הקומי-טראגי האיטלקי בבימויו ובכיכובו של רוברטו בניני מייצג לטעמי באופן מובהק את התהליך המלא החל מחירות, דרך עבדות ושוב לחירות. למרות שהסרט שנוי במחלוקת בשל אופיו הקומי בנושא כה רגיש כמו השואה, הוא מצליח לטמון בחובו רגשות חיוביים ואופטימיים הנובעים מאהבת המשפחה (הילד והאישה במקרה הזה) גם במהלך תקופת העבדות במחנה הריכוז המדכא והאפל של הנאצים באיטליה הפשיסטית. הסרט, שזכה בשלושה פרסי אוסקר בשנת 1998, הוא אחד מהסרטים המרגשים ביותר וגם אחד מן העצובים שידע הקולנוע. למרות סוף מהול בעצב רב, הוא מסתיים בסצנת חירות וניצחון מהמבריקות שיש.

כחום הלילה (1967)

כתב: רון פוגל

יצירת המופת של נורמן ג'ואיסון שזכתה באוסקר לסרט הטוב ביותר מציגה את סידני פואטייה כגבר אפרו אמריקאי גאה ולא מתנצל לרגע. הוא מגלם את דמותו של וירג'יל טיבס, שוטר שמגיע לחקור פרשיית רצח בעיירה גזענית במיסיסיפי בה לא מוכנים לקבל אדם שחור בעל סמכות ומנסים להעמיד אותו במקומו ולסלק אותו כלעומת שבא. הסצנה שבה הוא מקבל סטירה מבעל אחוזה לבן דרומי וגזעני ומיד סוטר לו בחזרה נחשבת כמכוננת במאבק השחורים באמריקה לשוויון.

עשרת הדיברות (1956)

כתבת: הלמינה גרופר

הסרט של אגדת הקולנוע ססיל ב. דה מיל מגולל את הסיפור הידוע של משה רבנו (צ'רלטון הסטון) מהיותו תינוק ועד למותו על הר נבו. "עשרת הדיברות" קנה את מקומו בהיסטוריה כאחד האפוסים הקולנועיים המרהיבים שנראו על המסך. דה מיל לא חסך בראוותנות ותיאטרליות, האפקטים המיוחדים ובייחוד קריעת ים סוף המפורסמת היו מהפכניים באותה התקופה. גם רשימת הכוכבים הארוכה הייתה מרשימה ביותר ובראשם הסטון שנראה גדול מהחיים בתפקיד משה. הסרט אמנם לא נאמן לחלוטין לסיפור התנ"כי, אך בהחלט שומר על רוחו. כך שאם יש לכם 3 שעות ו-40 דקות פנויות אתם מוזמנים לצפות בהגדה של פסח כפי שלא ראיתם מעולם.

תלמה ולואיז (1991)

כתבת: מעיין הררי

דרמת מסע בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובם של ג'ינה דיוויס, סוזן סרנדון והארווי קייטל. הסרט נכתב בידי קלי קורי וזיכה אותה בפרס האוסקר על התסריט המקורי. העלילה מספרת על תלמה (דיוויס), עקרת בית כנועה אשר חיה חיים לא מאושרים עם בעלה, ולואיז - מלצרית דלת אמצעים שלא מסופקת מחייה. השתיים מתגוררות בארקנסו ומחליטות לצאת לחופשה בטקסס. מה שהתחיל כמסע הרפתקני של השתיים, שזו הפעם הראשונה בה הן יוצאות מאזור מגוריהן, הופך עד מהרה למרדף משטרתי מותח במיוחד.

זה אחד הסרטים הבולטים שעוסקים בשחרור האישה ואחד הראשונים שהביא למסך עלילה שבמרכזה שתי דמויות נשיות הנלחמות על מעמדן בעולם גברי. בנוסף על עיסוקו בנושאים פמיניסטיים ישנו עיסוק גם בחופש ובמקרה של הסרט המחיר הכבד שהוא מביא איתו. הסרט מסתיים בסצנה הבלתי נשכחת בה הן נוסעות עם מכוניתן מעל תהום הגרנד קניון ובכך קופצות אל מותן. זה אמנם סוף טראגי לדמויות אשר לא מצליחות לשנות את נסיבות חייהן, אך עם זאת הוא גם מסמל את בחירתן החופשית של הדמויות שבוחרות במותן על פני חזרה לחיים מהן ברחו.