פסטיבל י-ם סקירות: טרנזיט, דונבאס, אור

רבים מסרטי הפסטיבל הנוכחי מבקשים, לעתים בדרך מפעימה ומרגשת מאוד, ולא מרתיעה בלבד, להזהירנו מפני תהליכים המתרחשים בעולמנו בימים אלה. סרטים אחרים עוסקים בסוגיות אנושיות או בסוגיות הגותיות. הנה כמה סקירות והמלצות על סרטים ובמאים שכדאי מאוד להכיר.

טרנזיט

סרטו החדש של הבמאי הגרמני המהולל כריסטיאן פצולד, "טרנזיט", הוא סרט המתרחש בנוף של הידרדרות חברתית לפחד ולפשיזם, כביטוי לחוסר אמון בין בני אדם. הוא מתאר עולם של מהגרים ואנשים נרדפים, אלה שאין להם בית פיזי, או אלה שאין להם בית בתוכם – הרבים יותר, שהראשונים מייצגים אותם. הסרט האינטליגנטי והעילאי הזה, שהוא אנושי בלי גבול, חם ומרגש באמת, נכנס לעובי הקורה של ההתרחשויות האלה, וחוקר נושאים כמו אהבה לא כנה, חיפוש אחר אמת בעולם של תעתועים, של גירוש, של נטישות ושל פרידה. זהו סרט על גורלו של היחיד בעל הלב, שמחפש גישה אל לבו ואל זולתו, בעולם הולך ונטרף באנוכיות.

הסרט מבוסס על רומן הנושא את אותו השם משנת 1944, שנכתב בידי אנה זגרס. פצולד בחר למקם את עלילת הסרט בתוך מרחבי המציאות של ימינו, מבלי לנסות כמעט לבצע שחזור תקופתי. הבחירה הזאת היא בהתחלה מוזרה, אבל יותר ויותר היא מתבררת כבחירה גאונית, וגם כאזהרה. הוא יוצר אנכרוניזמים מכוונים, ומשלב בצרפת של מלחמת העולם השנייה את כל הפליטים המשוועים לבית ולביטחון, יוצאי אפריקה וארצות האיסלאם, הממלאים אותה בימינו.

גיאורג (פראנץ רוגובסקי) הוא טכנאי רדיו צעיר, יהודי גרמני שהצליח (כמו לאסלו ב"קזבלנקה", שהסרט ימשיך להתייחס אליו גם בהמשך) לברוח ממחנה ריכוז גרמני, והוא מוצא עצמו בפריז הכבושה. ידיד הקשור לעולם הספר מבקש ממנו למסור מכתבים לסופר נרדף בשם ויידל. בהתחלה מתעניין גיאורג בשליחות רק בעבור הכסף. חבריו שאמורים לאסוף אותו למרסיי, כדי לברוח משם לחו"ל לפני הגעתם של הנאצים לדרום צרפת ותחילת הטיהורים, נתפסים. כשגיאורג מגיע אל ויידל, הוא מגלה שהסופר התאבד. הוא שומר את המכתבים וגם אוסף כתב יד של הסופר, ועושה את דרכו למרסיי בעצמו. בדרך הוא קורא את כתב היד של ויידל ומכתב של אשתו. לבו מתחיל להיפתח: ויידל הוא סופר עם יכולת להסביר באופן חומל וענייני את המעמקים שמהם נובעים הטירוף האנושי והתסביכים האנושיים. במקרה או שלא במקרה, מוצא עצמו גיאורג מחליף זהויות, על מנת להציל את עורו, עם הסופר שרק הוא יודע שמת, ושבידו מסמכיו ואשרת ההגירה שלו למקסיקו.

נראה שויידל הוא רמיזה לגורלו של הסופר היהודי-גרמני שטפן צווייג: אבל כאן לא לגמרי ברור - האם מתאבד ויידל בגלל בגידת העולם התרבותי או בגלל בגידת אשתו, מארי? והאם יש הבדל מהותי בין השניים?. הסרט עוקב אחרי דמויות הנמצאות במצב בריחה, הישרדות, חייתיות, לחץ; כאשר מנגנוני ההישרדות משתקים את פעולת הלב, ומשכיחים את המהות של בית ושל משפחתיות, של קשר אנושי חם ופשוט. במרסיי, גיאורג, כמו הרבה אנשים במצב דומה, אולי כמו רובנו בכלל - מחפש בקדחתנות אהובה אפשרית מעבר לכל פינה; הוא הוזה את אהובתו, וההזיה הופכת להיות בהדרגה לדמות ממשית, שהיא אשתו היפהפיה ואכולת החרטה של ויידל (פאולה ביר). גיאורג מגלה בתוך עצמו את דמותו הרוחנית של ויידל, ומנסה להפוך את מארי לאהובתו.

המעמדים האלה מבטאים כמיהה אדירה ליופי נשי גואל, נעלה ורך, שבסרט נחווה באופן מופתי כביטוי לאיזה כוח אלוהי גדול בעולם – מרחביה האורבניים והימיים של מרסיי מדגישים אותו - ואת ההמתנה הנאיבית להצלה בידי כוח כזה, לבואו של איזה סוג של גן עדן שרובנו כל כך חפצים בו; המתנה המתוארת כאן כהגדרה לגיהינום. הסרט לא יוקרן יותר בימי הפסטיבל שנותרו אך יופץ מאמצע אוגוסט בארץ באופן מסחרי. בפסטיבל יוקרנו סרטים נוספים של פצולד, וכדאי מאוד לצפות בהם.

דונבאס

עוד סרט שמנסה להתריע על הנעשה בזמננו ועל העתיד לבוא הוא "דונבאס" של הבמאי האוקראיני הנודע והמוערך סרגיי לוזניצה, שסרטים נוספים שלו מוצגים בפסטיבל. הסרט הפרוע, המוטרף והנוקב הזה, הממזג בין מופעים מצמררים של טירוף לבין עוצמה פיוטית ומבט קומי עילאי, הוא כמו "סאטיריקון" של פליני המתרחש בזמננו במזרח אוקראינה, במחוז דונבאס, שבו בני אדם יצאו אולי מגדרם ומדעתם כליל, מכוח המלחמה חסרת השחר המתחוללת שם בין רוסים לבין אוקראינים. אבל הסאטיריקון הזה הוא סאטיריקון אישי של לוזניצה, שהמגע והמבט הקולנועיים שלו הם יחודיים לגמרי.

הסרט הוא כמו מניפה של פרגמנטים שמתארים, כל אחד בדרכו, את העומקים והממדים ששחיתות וטירוף יכולים להגיע אליהם. לוזניצה טוען שכל מה שהוא מציג בסרט אכן מתרחש בדרך כזו או אחרת במציאות של אותו מחוז: למשל סחר-מכר נוטף שמנוניות ומקאברי בתרופות, מזון וציוד רפואי החיוניים לנשים וילדים בעבור מין וכסף; גזל ושוחד פרועים או חמקמקים במסווה של הגנה על "המולדת"; בריונות וולגארית מסוגים שקשה לתאר; ושילובים בלתי אפשריים בין מעמדים אנושיים של שמחה ואהבה, לבין אלימות וטרור.

האנשים בדונבאס הם מורעלים. רבים מהם, גם רוסים וגם אוקראינים, לוקים בשנאה מיידית להכל (המוכרת אולי לחלק מהישראלים), ובציניות שאינה מוכנה להתפשר על דבר. המולדת היא כל כך חשובה, עד שבשמה אפשר פחות או יותר לרסק את כל האזרחים (ה"פחדנים" וה"מושחתים") המרכיבים את המולדת ושבלעדיהם אין לה משמעות – במעין מעגל לא נגמר של שנאה ובריונות עצמיות וכלפי הזולת. זהו דיוקן נוקב וחשוב מאוד של ההתמכרות האופיינית של בני אדם לכעס ולסבל, שיכולה לגדול לממדים מפלצתיים וכאוטיים לחלוטין.

נראה שלוזניצה מעוניין להזהיר אותנו שאירופה היא עודנה חבית נפץ של שנאות בנות מאות שנים. זהו סרט על טבעם המעגלי וחסר המוצא של בורות, שנאה ופחד. לשנאה ולפחד האלה קשר עמוק לתעתוע הלאומני ולאשליה שבני לאומים אחרים הם משהו שונה לחלוטין מאיתנו; ולמיתוסים הגורסים שעלינו להגן על עצמנו בכל מחיר מאויבינו הנצחיים.

"דונבאס" יוקרן ביום שלישי 31.7, 14:00, סינמטק 3; יום חמישי 2.8, 11:00, סינמטק 1

אור

הסרט היחיד שראיתי בפסטיבל עד כה ושאפשר להגדירו כיצירת מופת לשמה הוא "אור" הגרמני של ברברה אלברט, המבוסס אף הוא על רומן, שפרסמה אליסה ואלסר ב-2017, ושמבוסס על סיפור אמיתי. זהו סרט שלם ומסתורי מאוד, ואם מגיעים אל הצפייה בו מצוידים באמון, סבלנות, אינטליגנציה ולב פתוח, הוא מתגלה לא רק כהרהור הגותי נעלה ועמוק על מקור הנשמה; על מהות העולם הנגלה לעין והראיה; על המחוזות הלא נראים והלא נודעו שמתוכם מגיחה אל תוך חושינו והכרתנו המציאות; ויותר מזה – המוזיקה. הוא דן באותה נשימה ועם קשר ישיר לנושאים אלה ביחסי הורים וילדים, ובאהבה וידידות של אמת, לעומת מראית עין של קשר, או נצלנות משפחתית וחברתית צינית, המתגוננת מפני המופלא שבעולם הזה.

הסרט מתאר את סיפורה של נערה עיוורת מן המעמד הגבוה בחברה הווינאית, רזי, שכוחה המופלא בנגינה בפסנתר (היא היתה מבוגרת במקצת ממוצרט) מושך קהל רב. טיפול מדעי חדשני – המדע מתואר כאן כאפשרות להבנה עניינית, ענווה וחומלת של העולם והאדם, בניגוד להבנה מיתית כוזבת ושיפוטית שלהם – מאפשר לרזי להתחיל לראות. הסרט לא עונה בצורה ברורה האם רזי הפכה לעיוורת בגיל 3 מכיוון שרצתה להפסיק לראות את העולם, שהיה עולמה של משפחה קרה ומתעללת, או מכיוון שלקתה במום כלשהו; הוא גם לא עונה בצורה ברורה על השאלה האם מסמר, האיש המורכב אבל אציל הלב שמשכן אותה בביתו ומעניק לה את הטיפולים, הוא מדען לשמו שגילה שיטה מדעית אמיתית לתיקון מצב רשתית העין, או שמא נדיבות הלב האבהית שלו, היא זו שמאפשרת לרזי להתחיל לראות שוב – ואולי גם זה וגם זה.

הסרט מעמת בין היכולת לראות ולהיות אדם רגיל ומקובל בעולם הזה – גם נאה מבחינה אסתטית ומושך - שאין לו תווית של נכה או של מסכן, לבין היכולת המוזיקלית לעלות אל עולמות נשמה גבוהים ולהפוך את הגוף (הידיים המנגנות) לכלי לביטוי של אור ואהבה. האור והאהבה מהסוג הזה הם כאן תחליף לקיום כחלק מלא מהעולם הזה – אולי גורלם של אמנים גדולים, הנוטים לעתים קרובות לבדידות ומוותרים על החיים בשם האמנות, ושחצי מנשמתם מבוססת בחושך נורא, והחצי השני בשמחה שמימית.

אחד מהרגעים המרגשים, הרבים מאוד בסרט, הוא רגע שבו חבורה גדולה של בני החברה הווינאית יוצאת אחרי מסמר ורזי, שהחלה לזהות עצמים, אל האחו, והכל עוקבים בהשתאות אחרי האופן שבו העולם מתחיל להתגלות לעיניה, על כל פלאיותו ומסתוריותו – כאילו גם הם רואים בפעם הראשונה; ומה זאת בעצם ראייה, ומהו העולם? הרגע החותם את הסרט, כמו זה החותם את "טרנזיט", הוא נשגב.

"אור" יוקרן ביום שלישי 31.7, 13:30, "לב סמדר"; יום שבת 4.8, "יס פלאנט" ירושלים