ראיון בלעדי עם שחקני בקצה גן עדן

מאת: רון פוגל

ביום שבת האחרון נפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הגרמני הראשון בישראל. עשרים הסרטים שיוצגו מוקרנים גם בסינמטקים של ירושליים וחיפה. בפסטיבל מוצגים סרטים עלילתיים וגם דוקומנטארים ממיטב היצירה הגרמנית של השנתיים האחרונות בעיקר, אך גם יצירות מופת משנים עברו.

את הפסטיבל פתח "בקצה גן עדן" של הבמאי פאטי אקין, שסרטו הקודם, "עם הראש בקיר" זכה לאהדת הביקורת והקהל בישראל. הסרט גם עולה היום (ה- 27 במרץ) להקרנות מסחריות ברחבי הארץ.

[*]

אקין הוא מהבמאים הבולטים והחשובים בימינו בגרמניה ומתייחס בסרטיו לסוגיות כגון חיי המהגרים הטורקים בגרמניה, האיחוד האירופי, בדידותו של האדם בכרך המודרני ובעיקר החיפוש המתמיד של האדם אחר שורשיו ויכולתו למצוא לו מקום משלו בעולם.

בבוקר שלאחר הקרנת הסרט פגשתי בסינמטק תל אביב לשיחה את שניים מכוכבי הסרט: באקי דברק שכמו בסרט הינו צנום ונחבא אל הכלים ופטרישיה זולוקובסקה - יפיפיה אמיתית ושחקנית מוכשרת.

[*]

דברק מגלם בסרט מרצה לפילוסופיה ממוצא טורקי ופטרישיה היא צעירה גרמניה המתאהבת בפעילה פוליטית טורקיה ונוסעת בעקבותיה לתורכיה.

פטרישיה,עבדת בעבר עם אקין על סרטו "סולינו" (2002), איך היה לעבוד איתו שוב, האם משהו מייחד את סגנון הבימוי שלו?

שמחתי מאד על האפשרות לעבוד שוב עם פאטי (אקין)."סולינו" היה סרט הרבה יותר הומוריסטי וקליל, למרות שגם בו נבחנה כל סוגיית הרב תרבותיות והקושי של מהגרים להסתגל לסביבה חדשה. מאז שעשינו את "סולינו" שנינו השתנינו, אני התמקצעתי וצברתי ניסיון ופאטי התחיל ללכת יותר ויותר רחוק עם האמת שלו ועם המסר שלו וסרטיו הפכו לנוקבים יותר ויותר. פאטי הוא מסוג הבמאים שגורם לשחקן להוציא את המיטב שבו החוצה. הוא פרפקציוניסט ולעיתים זה אומר לא מעט טייקים עד שמגיעים לתוצאה הרצויה. הוא גם קשוב מאד לשחקניו. החל משלב קריאת התסריט לפני הצילומים ובמיוחד במהלך הצילומים. בכלל אצל פאטי העבודה היא כצוות ולא כבודדים והקשר על הסט בין האנשים הוא מאד חם. ממש כמו פאטי עצמו שהוא ממש לא הבמאי המרוחק והעצבני.

[*]

מיהי בעצם שרלוטה? דמות בודדה שמחפשת משמעות, בחורה תמימה ונאיבית?

שרלוטה בעיני מייצגת את אירופה הנהנתנית, זו שחייה חיי מותרות ושלווה, בלי להיות מודעת לסבלן של אנשים שחיי ממש מתחת לאפה. אבל שרלוטה היא לא סתם נהנתנית אלא היא אדם חיובי שמנסה (בתמימות מסוימת) לעזור לזולתו. סרטיו של פאטי עוסקים לא מעט באובדן התמימות. באובדן החום והאהבה בין האנשים וכמה שחשוב לשמר את הרגשות האלה. דרך שרלוטה אנו רואים דברים שאולי כבר לא קיימים (במקום רק לעזור לבחורה שמבקשת ממנה כסף היא מזמינה את הבחורה לביתה ומציעה לה מקום לישון).

באקי, פטי אקין אומר שהוא חי בין התרבות הטורקית והגרמנית ושיש לו יחסי שנאה אהבה למולדתו, כשחקן גרמני יליד טורקיה האם אתה מרגיש כמוהו?

אני יליד תורכיה וחייתי רוב חיי בגרמניה, איני מתכחש כלל למוצאי התורכי ואני אפילו גאה בו. אני מרגיש כמי שהוא תוצר של שתי תרבויות – התורכית והגרמנית. אני משתדל להיות מחובר לשתי התרבויות, לצערי אני לא מכיר מספיק את התרבות הגרמנית ולפני שצילמנו את "בקצה גן העדן" גם לא הייתי בטורקיה קרוב לעשור. החזרה לאיסטנבול הייתה מאד מרגשת עבורי והייתה תחושה מסוימת של "חזרה הביתה". אני עדיין מעכל את מה שחוויתי במהלך צילומי הסרט. אני מאד נהנה לעבוד עם שחקנים טורקיים ואשמח מאד להשתתף בסרט תורכי עם יציעו לי (הוצע לי בעבר לשחק בטלוויזיה התורכית אבל זה לא יצא לפועל).

[*]

בסרטך הראשון"לולה ובילי דה קיד" אתה מגלם צעיר גרמני ממשפחת מהגרים טורקית (סרט מטלטל ואמיץ שמומלץ לשים עליו יד). ב"קצה גן העדן" אתה מרצה לפילוסופיה ממשפחה ממוצא טורקי שיוצא למסע שורשים בטורקיה. האם אתה מעוניין לגלם תפקידים כגון אלו הזהים לרקע שלך?

אני מעוניין בכל תפקיד מאתגר. בעיני לשחק מישהו שדומה לי ברקע זה מאד מאתגר וקשה מכיוון שאני צריך להיות הכי אמיתי שאפשר - אחרת יוצאי הקהילה הטורקית כבר יבחינו בזיוף. איני נוהג להשתתף ביותר מדי סרטים, ואני בוחר את הפרויקטים שלי בקפידה. סרטו של פאטי אקין נראה לי מסוג הסרטים האמיצים ששווה מאד להשתתף בהם. התסריט מרתק, הדיאלוגים חכמים, בקיצור לא יכולתי לסרב.

אפרופו דיאלוגים - בסרט עוברים השחקנים מספר פעמים מגרמנית לתורכית וחוזר חלילה. האם היה אלתור או שהכול נקבע מראש. והאם כך גם במציאות שיוצאי תורכיה בגרמניה מדברים בשתי השפות?

עם ההורים שלי אני מדבר בדרך כלל רק בטורקית, אבל הדיאלוגים בסרט די אמינים. במהלך הצילומים לעיתים החלפת השפה נעשתה באלתור של הרגע ואם זה התאים, אז זה מה שצולם.

[*]

אתה כמעט לא מחייך בסרט - האם הגיבור נתפס אצלך כעגמומי, איך בנית את הדמות שלו?

מלכתחילה היה ברור לי שדמותו של הפרופסור תהיה דמות ש"צועקת בשקט". הוא חווה חוויות לא קלות – אביו מביא זונה שתגור איתו, הוא נוסע לתורכיה למסע חיפוש קרובים ועוד. רק לקראת סוף הסרט הוא קצת "משתחרר" ואפילו מגניב חיוך פה ושם. בעיני נג'אט הוא הדוגמא המושלמת לאדם רב תרבותי: הוא פרופסור גרמני ממוצא טורקי שמלמד בגרמניה ואחר כך הוא מנהל חנות ספרים גרמנית באיסטנבול. אפשר לומר שבניתי אותו אפילו כאנטי גיבור. שקט, מופנם, לא מתבלט - אבל מנסה בדרכו לעשות טוב לסביבתו. .

האם לדעתכם , למרות העיסוק בכאב ובמוות, זהו סרט אופטימי?

פטרישיה: בסופו של דבר,כן. סוף הסרט משאיר הרבה מקום לתקווה ולפיוס. פטי אקין הוא בכלל אדם אופטימי ומאמין בטוב שבאדם. למרות סופן הטראגי של חלק מהדמויות בסרט יש גם

[*]

איך אתם מסבירים את האימון המחודש וההצלחה של הקולנוע הגרמני בגרמניה ובעולם?

באקי: בשנים האחרונות יש פריצה של אנשי קולנוע צעירים שהתבגרו למציאות של סוף המלחמה הקרה ונפילת החומה. היוצרים האלו מספקים לקהל הגרמני סרטים ריאליסטיים ואמיתיים הדנים בסוגיות שבעבר כמעט ולא התייחסו אליהם בקולנוע שלנו. התיאטרון והטלוויזיה היו מאז ומתמיד פופולריים בגרמניה (גם דאברק וגם זולוקובסקה הם שחקני תיאטרון מנוסים) אבל רק לפני כעשור זכה הקולנוע הגרמני בלגיטימציה מחודשת וסיים את "שנות המדבר שלו". גם הקהל הצעיר התחיל לחפש יצירה מקומית מקורית שאפשר להזדהות איתה וכך חזר הקולנוע הגרמני החדש למרכז הבמה.

ואכן, "בקצה גן עדן" מציב את הקולנוע הגרמני, שוב, במרכז הדיבור הקולנועי התל אביבי, לפחות של סוף השבוע הקרוב.