Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: האנידריפר - סרט נוטף דבש

מאת: רון פוגל

סרטו החדש של הבמאי תסריטאי ג'ון סיילס "האנידריפר" הינו סרט שיעשה לכם טוב. אמנם מדובר בסרט שהוא פחות נועז ופחות מורכב מיצירות מוקדמות של הבמאי המוכשר הזה, אבל עדיין הקולנוע של סיילס הוא אומנות מן הדרגה הראשונה.

תענוג לחזור ולהיווכח כי פעם אחר פעם מצליח סיילס לספק אמירות חשובות על אמריקה כאומה ולפתוח בפנינו עוד צוהר מרתק לסיפורים הקטנים ולאנשים שמרכיבים את הפסיפס הגדול הזה שנקרא ארצות הברית.

[*]

הסרט עוסק במועדון ג'ז בלוז הנקרא "הנידריפר" ובניסיונות הנואשים של בעליו לשרוד ולהתקיים בכבוד. כשהנושים מתדפקים בדלת וכשהחובות נערמים מעלים בעל המקום ושותפו את הרעיון להביא למועדון זמר מפורסם בתקווה שבעזרתו הם יצליחו להשיב עטרה ליושנה. כשמתברר שהזמר לא יגיע, נאלצים הבעלים לאלתר חלופה ומהר.

סיילס מיקם את סרטו באלבאמה של שנות החמישים. לא סתם נמצאת העיר הדמיונית הרמוני על צומת דרכים גיאוגרפי. מדובר בתקופה של שינוי מאבק ומעבר: המעבר ממוסיקת הבלוז למוסיקת הרוק החשמלית, המעבר לשלב הבא במאבקם של האפרו אמריקאים לשיווין המעבר של אמריקה מתקופה של תמימות לזמנים הרבה יותר מורכבים והמאבק בין החילוניות לבין האמונה היוקדת בכוחו של האל.

[*]

בעזרת סיפור פשוט לכאורה ומאד מקומי בודק סיילס את התנהגותם של אנשים למול רוחות השינוי המנשבות - מי יקפוץ על העגלה ומי יגיד "תודה, זה לא בשבילי". סיילס גם בוחן את מקום האמונה בחייהם של אנשים בעיתות משבר ואחת הסצנות היפות בסרט עוסקת בהתלבטות של אחת הגיבורות בין רצונה למצוא את עצמה מחדש דרך הדת ובין ניסיונה למצוא את הפיתרונות למצבה בעצמה. כמו בסרטיו הקודמים (ובמיוחד" כוכב בודד" ו"ליאנה") שוב מפליא סיילס בעבודת בימוי צנועה ומשתמש במצלמה בצורה כמעט לא מתערבת עד שלעיתים נדמה הסרט כהצגת תיאטרון משובחת.

כריס קופר המצוין ("כוכב בודד") הגדיר את העבודה עם סיילס כ"חלומו הרטוב של כל שחקן" ואכן עושה רושם סרט אחרי סרט שסיילס מצליח להוציא משחקניו את המיטב. (יתכן שהסבר לכך היא העובדה שמדובר בדרך כלל בסרטים שנאבקים בהם על כל צעד ושעל בהפקה בשל בעיות מימון מה שמעניק לאווירה על הסט תחושת משפחתיות).

[*]

ב"הנידריפר" מציב סיילס למול המצלמה קאסט אפרו אמריקאי מן המרשימים שנראו בשנים האחרונות: דני גלובר המצוין, שהתבגר בצורה מעוררת כבוד מאז ימי "נשק קטלני", מגלם את בעל המועדון. צ'רלס דטון ("מי רצח את קוקי" "הנוסע השמיני שלוש") מפליא באנרגיות כשותפו של בעל המועדון. ליזה ג'יי המילטון שאינה מוכרת במקומותינו מדהימה כאשתו של הבעלים, קאב מו כנגן גיטרה עיוור משמש בתפקיד המקהלה היוונית בסרט ושני שחקנים צעירים ומוכשרים מוכיחים שיכולות משחק לא נמדדות בגיל - יא יא דה קוסטה כבתו של בעל המועדון וגרי קלארק ג'וניור המוכשר כמוסיקאי שמציל את המצב. את האנסמבל המשובח הזה משלימים סטייסי קיץ' ומרי סטינבור

מעבר לבחינת המאבקים והשינויים בחברה האמריקאית של אמצע המאה הקודמת, הסרט הוא בראש וראשונה סרט של מוסיקה ועל מוסיקה ואם אתם חובבי מוסיקה אמיתית ושורשית כמוני אין ספק שבאיזה שהוא שלב לא תוכלו לשלוט בעצמכם וגם אתם תיכנעו לבלוז לבוגי ווגי ובעיקר לרוק הסוחף המלווה את חלקו האחרון של הסרט (ובעצם את שיאו) המתאר את ההופעה המיוחלת במועדון הלילה.

[*]

שימו לב לקטע בו משוחחים דני גלובר וצ'רלס דטון על הרגע שבו לראשונה ניגן אפרו אמריקאי בפסנתר ותראו איך סיילס על ידי שיחת חולין תמימה מציג בפנינו את ההיסטוריה של השתלבות מיעוט בתוך חברה גזענית ומדכאת.

השימוש של סיילס במוסיקה כדי לומר מילה או שתיים על אינטגרציה ועל רוחות של שינוי הזכיר לי בימאי אחר שונה בתכלית - ג'ון ווטרס שבסרטו "היירספריי " הציג את כל נושא ההפרדה הבין גזעית ואיך הצליחה המוסיקה להוות גורם מזרז לביטול הפרדה זו. מובן שסיילס מציג את משנתו בצורה הרבה יותר סדורה ורצינית מאשר ווטרס ההומוריסטי אך עדיין מעניין לעשות את ההשוואה בין שני במאים עם מודעות חברתית הנלחמים את מלחמת המדוכאים בחברה.

[*]

"הנידריפר" אינו מורכב כ"ככוכב בודד" ואינו חתרני כ"חבר מכוכב אחר" והוא אופטימי באופן יוצא דופן אצל סיילס אך עדיין מדובר באומנות טהורה ובסרט שמכבד את יוצריו ובמיוחד את הצופים בו.

סיילס גורם לנו כצופים לחשוב ולהרהר וגם זה משהו בעולם הבלוקבסטרים וההפקות הגרנדיוזיות ונטולות הרגש של ימינו.

בזכות הבימוי המאופק והאינטליגנטי, בזכות המשחק המשובח ובעיקר בזכות המוסיקה המקפיצה, מדובר בעוד פנינה מבית מדרשו של סיילס.

הנידריפר - דבש טהור! מומלץ בחום.