Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לא באפי - דמדומים

מאת: יאיר הוכנר

לא קראתי את ספריה של המורמונית סטפאני מאייר, מחברת רב המכר "דמדומים" וספרי ההמשך שלו. צפייה בסרט החדש על פי ספרה, בבימויה של קתרין הארדוויק (שלוש עשרה, Lords of Dogtown) לא גרמה לי לרצות להגיע לספרייה או לחנות הספרים ולהתעמק בכתביה של הנוצריה האדוקה.

הבמאית שהתפרסמה בעזרת סרטים "כאילו" ריאליסטיים המתעסקים בחייהם של בני נוער במצבי צבירה שונים ומשונים (ילדות בנות שלוש עשרה חובבות סמים וסקס או נערים והסקטבורד שלהם), מנסה את מזלה בעולם הקולנוע הפופולארי והמיינסטירמי. היא מתמודדת עם נערה צעירה החוזרת לגור עם אביה אחרי שנים רבות בעיירה קפואה בצפון ארה"ב פוגשת בחור יפה שמתברר שהוא ערפד, מתאהבת בו ובמשפחתו.

התוצאה - חלבית.

[*]

סרט הערפדים הראשון, שביים פרידריך וויליאם מורנאו בשנת 1922 הוא הרבה יותר נועז, יצירתי ומתוחכם מסרטה של הארדוויק.

אווירת אימה וקדרות אופפת את הסרט הקלאסי מתחילתו ועד סופו שמייצרת אווירה מיסטית ותחושה מעיקה שהמוות נוגס ללא הרף בחיים. הערפד של מורנאו לא היה ג'נטלמן אדיב וסקסי שבעזרת מבט אחד מצליח לכבוש את לבה של נערה תמימה. הערפד של מורנאו חיוור, מכוער ואף מבעית. הסרט נטול כל רומנטיקה ואקט מציצת הדם מחריד. לא פלא שבמהלך השנים נוצר סביב הסרט מיתוס קולנועי שמדובר בערפד אמיתי. בשנת אלפיים סביב אותו מיתוס נוצר הסרט המעולה "צילו של ערפד" על צילומי הסרט עם ג'ון מלקוביץ ווילם דפו.

[*]

"דמדומים" אפילו לא מצליח לספק את הסחורה כאשר הטלוויזיה הפליאה לספק סדרות מתוחכמות וחכמות הרבה יותר מהסרט הכושל. "באפי ציידת הערפדים" התעסק בדיוק באותם נושאים: פחד ממין וזוגיות בגיל ההתבגרות. שרה מישל גלר כבאפי מתאהבת בשני ערפדים שהפסיקו לצוד בני אנוש. הסדרה הצליחה לספק מערכות יחסים מורכבות וטעונות רגשית ולעשות זאת בצורה אינטליגנטית ומודעת לעצמה. כעבור שבע עונות סדרת הנעורים המוצלחת שווקה חיים.

בקרוב תעלה ב"יס" הסדרה "דם אמיתי" של יוצר "עמוק באדמה" בכיכובה של זוכת פרס האוסקר, אנה פאקווין ("הפסנתר") המתארת עולם שבו הערפדים הופכים לאזרחים כמעט רגילים בעזרת דם סינתטי. "דם אמיתי" מצליחה להעלות על פני השטח נושאים של קנאות דתית, גזענות ואפליה, נושאים שלא בדיוק היו משויכים באופן ישיר לערפדים אבל בזכות האבולוציה של הז'אנר בסדרה המדוברת נושאים אלה הופכים אקטואליים. שלא נדבר על כך שהסדרה הזו מספיק חכמה כדי להתייחס לז'אנר הקולנועי, לסתור את החוקים שהוכתבו במשך עשרות שנים ובמקביל לספק את המעריצים ההדוקים בכמויות עצומות של דם, אימה וסצנות סקס נועזות.

[*]

"דמדומים" הוא סרט ערפדים למעריצות "היי סקול מיוזיקל". מדובר במוצר שמרני שרחוק מלהיות סקסי, נועז וחדשני.
את העלילה אפשר לתאר במספר משפטים קצרים. איזבלה סוון מגיעה לבית ספר חדש ומתאהבת באדוארד קאלן הבלתי מושג. הצרה היא שהוא וכל בני משפחתו ערפדים. גם אדוארד מתאהב באיזבלה, אבל עליו לשמור מרחק כדי להגן עליה. לעומת המוצר המוזיקלי הדוחה של דיסני המתרחש במציאות פנטסטית, מזויפת ופורמליסטית לחלוטין, המבע הקולנועי של הארדוויק הוא ריאליסטי ואפרורי וזה הדבר הטוב המרכזי היחיד שאפשר לציין ב"דמדומים".

[*]

שני השחקנים הראשיים אמינים הרבה יותר מהכוכבנים של "היי סקול מיוזיקל" על שני המשכיו. רוברט פטינסון (אדוארד) וקריסטן סטיוארט (איזבלה) שיככבו גם בסרטי ההמשך מעוררים אמפתיה. הצרה היא שהתסריט מורכב מטקסטים רדודים ברמה של אופרת סבון שלא מאפשרים לשחקנים הצעירים להוכיח האם הם באמת שחקנים ראויים. ברקע יש גם הסברים מביכים ומיותרים בקולה של איזבלה. לפחות הנופים של העיירה הקפואה והטבע הפראי מרשימים.

נראה שהדבר היחיד שהזוי בסרט הזה, שעלילתו מתרחשת בתיכון, הוא הליהוק: מצד אחד התלמידים האנושיים ברובם באמת נראים תיכוניסטים ומצד שני הערפדים נראים מבוגרים מלבד פטינסון שנראה בתחילת שנות העשרים לחייו. אחיו ואחיותיו במקרה הטוב נראים בסוף שנות העשרים לחייהם או בתחילת השלושים וזה בלי להזכיר את המשחק הלא אמין של כולם.

[*]

מי שחושב שהוא עומד לצפות בסרט פעולה או אימה בסגנון "בלייד" או "מלחמת האופל" עומד להתאכזב. כמעט ואין סצנות אימה או פעולה וכאשר יש קצת פעלולים הם די עלובים.

על מי כן הסרט הזה יעבוד? נראה ש"דמדומים" יספק את הסחורה לנערות בנות שלוש עשרה שלא צפו בסרטי ערפדים בעברן ומנת המשכל הקולנועית שלהן מסתכמת ב"היי סקול מיוזיקל".

מי שמצפה לראות כאן את התשוקה ההומו-ארוטית מספריה של אן רייס ומהסרט "ראיון עם ערפד" שבו טום קרוז, בראד פיט וקירסטן דאנסט גלמו סוג של משפחה רצחנית במיוחד - שישכח מזה. גם סיפור האהבה היצרי וקורע הלב מ"דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה לא בנמצא. אפילו הקאמפיות של דרקולה הקלאסי משנת 1931 בכיכובה של בלה לוגוסי הלכה לאיבוד. "דמדומים" מזכיר יותר פרק של "אחת שיודעת" או "בברלי הילס", וילדים, זו לא מחמאה.