Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אין תקווה אין כפרה - תחנה אחרונה 174

מאת: רון פוגל

סרטו החדש של אחד מהבולטים בבימאי ברזיל ברונו בארטו ("דונה פלור נשואה לשניים) הוא עוד מבט ישיר וחודרני אל המציאות האכזרית והמדכאת באחת המדינות המרתקות בעולם - ברזיל.

הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מספר על שני נערים -האחד מאבד את אימו בגיל צעיר,הופך לחסר בית ומוצא את עצמו מהר מאד עמוק בתוך עולם הפשע והסמים של ריו דה ז'נרו. הנער השני נלקח מאימו הנרקומנית בגיל צעיר והופך לאימת הרחוב כשהוא מטיל אימה על אזרחים תמימים ושודד עוברי אורח למחייתו.

[*]

דרכם של שני העבריינים הצעירים מצטלבות, הם הופכים לחברים לפשע ומנסים לשרוד בעולם חסר הרחמים של ריו האחרת - זו של משכנות העוני (הפאבלות) הנושקות לשיכוני פאר, ריו שבה חיים עם אקדח ביד ומזרק מטונף ביד השנייה.

הקולנוע הברזילאי, כמו המדינה שבה הוא נוצר, הוא קולנוע של ניגודים- יש את הקומדיות הקלילות כמו "רומיאו וג'ולייט מתחתנים" ו"דונה פלור נשואה לשניים" בהם מוצגת ברזיל כמקום אקזוטי ויפה, כולם שמחים ומחייכים ובעיקר רוקדים בקרנבל או משחקים כדורגל (כי הרי כך נתפסת ברזיל בעיני המתבונן המערבי-סמבה וכדורגל....).

[*]

למול קומדיות אלה נוצר בברזיל ( במיוחד מאז ימי ה"סינמה נובו" בשנות השישים) קולנוע חברתי נוקב המראה את פערי המעמדות ואת העוני הנורא הקיים בחלקים נרחבים במדינה ומוחה כנגד העוולות בחברה. סרטים כ"פישוטה" ו"עיר האלוהים" התמקדו בעיקר בנורא מכל - ילדים קטנים ההופכים בגיל צעיר למנותקים מן החברה, אוחזים באקדח מגיל בית ספר יסודי ולא מהססים ללחוץ על ההדק בקור רוח מקפיא כדי להשיג את מנת הסם הבאה.

למול המשחק המעולה של שני הגיבורים הראשיים, המצלמה החודרת כלהב המנתח לכל פינה בשכונת העוני והתסריט המבריק (שמזכיר בחלקו קטעים מ"סאלאם בומביי" הנפלא - במיוחד הקטע בבית המעצר לקטינים) נשאלת השאלה האם "תחנה סופית 174" מצליח לחדש?

[*]

צופה שכבר ראה סרט ברזילאי חברתי בחייו ימצא בסרטו החדש של בארטו את כל ה"חשודים המיידיים": הנערים הצעירים הגרים ברחוב, אלו שמנסים לעזור להם וזוכים לגניבת כספם או ליריקה בפנים (כאן אין מלודרמות דביקות נוסח הולמרק, המציאות בסרטים הברזילאיים צבועה בצבעים קודרים ואפלים), מערכת הענישה המנסה לתקן את דרכי העברינים הצעירים המשטרה המנסה להלחם בפושעים הצעירים (בתור מפקד כוח המשטרה- המנסה לקראת שיאו של הסרט לנהל משא ומתן עם אחד הגיבורים- מופיע השחקן אנדרה רמירו שגילם את איש המשטרה בסרט המעולה"יחידת עילית") ובעיקר משכנות העוני של ריו שמראם המדכא תלוי כעננה מעל לכל סצנה בסרט.
בארטו טען כי האלימות והעוני בסרט הם רק רקע לדרמה חברתית שאותה הוא רצה להעלות על המסך הגדול - "הסיפורים הגדולים ביותר עוסקים באנשים הפשוטים וחסרי היומרה". לזכותו של בארטו יאמר כי הדמויות בסרט הינן רב מימדיות ועד סוף הסרט אין אנו יודעים אם אנו מזדהים איתם או מתעבים אותם.

[*]

הסרט משדר אמינות ולעיתים נדמה כי השחקנים הינם הדמות שאותה הם מגלמים (השימוש בשחקנים לא מקצועיים או חסרי ניסיון מקובל ביותר בקולנוע הברזילאי). בארטו הינו בימאי מיומן ולמרות שהסיפור שהוא מראה סופר לא פעם אחת עדיין יש ליצירה הזו ערך מוסף בכך שהיא מספרת באומץ לא שגרתי ואף מעיק לעיתים וללא התייפייפות את סיפורה של אומה שזנחה חלקים נרחבים בה והפקירה אותם לגורל אכזר.

חטיפת האוטובוס המגיעה לקראת סיומו של הסרט אכן ארעה בברזיל בשנת 2000 כשבחור צעיר חטף אוטובוס מלא נוסעים וניהל משא ומתן עיקש עם כוחות המשטרה. האירוע ששודר בכל כלי התקשורת בברזיל העמיד את החברה הברזילאית בפני כמה אמיתות שהיא מעדיפה להדחיק-האלימות הנוראה ברחובות, העוני, המצוקה ובעיקר הצעירים שלא מצליחים להשתלב במערכות החברתיות .

בסיום ההקרנה בה נכחתי שררה דממה מעיקה והקהל יצא על קצות האצבעות לתוך הלילה התל אביבי -שלפתע נראה הרבה יותר רגוע וידידותי.

קולנוע חברתי בשיאו, יצירה נוקבת ומטלטלת ועוכרת שלווה שחשוב לראות, עוד סרט ברזילאי מפעים.