Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: עדין ,יפיפה ומרגש - החיים החדשים שלי

מאת: רון פוגל

סוף סוף מגיע אלינו סרט מקוריאה שאינו של קים קי דוק וזו כבר שמחה גדולה.

למרות שמדובר בתעשיית הקולנוע בין המגוונות והמובילות בעולם, הצופה הישראלי זוכה למנה זעומה ביותר של קולנוע קוריאני וחבל.

בארץ יש חוסר אדיר בקולנוע המזרח אסיאתי וטוב יעשו המפיצים אם ישנסו מותניים ויבינו כי הם מונעים מהצופה יצירות מורכבות ומרתקות הנעות בקצב שונה לחלוטין מזה של הקולנוע מערבי.

[*]

למרות התיעוש הגדול שעבר על קוריאה, עדיין חלק גדול מהאוכלוסייה עובד בחקלאות. במשפחות אלו המשאב החשוב ביותר הוא היכולת הפיסית לעבוד שעות בשדות וכאן בולט יתרונן של הגברים ושל הבנים. בניו של החקלאי מהווים בעצם את תוכנית הפנסיה שלו. חשוב לזכור שבקוריאה כמו בסין ובהודו אין תשתית של בתי אבות ולכן במדינות רבות במזרח הולדת בן זכר נחשב לברכה ואילו בת שנולדה נחשבה לנטל.

בסין יש ביטוי שאומר "ללדת בנות זה כמו להשקות את הדשא של השכן". רופאים בהודו החלו לפרסם מודעות בסגנון "שלם 500 רופי היום וחסוך 50 אלף רופי מחר" כשהכוונה שביצוע הפלה בעקבות הגילוי שהילוד הוא בת יחסוך למשפחה נדוניה בעתיד.

[*]

מעבר לתופעת של רצח תינוקות בנות המכונה ג'נדרסייד, שהשלטונות באסיה מנסים להלחם בה, קיימת גם התופעה החמורה פחות של נתינת ילדים לאימוץ – זהו הבסיס לסרט "החיים החדשים שלי" ולכן גם הבית שאליו נשלחת גיבורת הסרט הוא בית יתומים המורכב כולו מבנות.

הסרט מספר על ילדה בת 9 המובאת על ידי אביה לבית יתומים בשנת 1975 ומושארת שם בניגוד לרצונה. זהו גם סיפורה האישי של בימאית הסרט אוני לקונט שנולדה בשנת 66 בסיאול, הייתה שנה בבית יתומים ועזבה את קוריאה בגיל 9 לאחר שאומצה על ידי זוג צרפתים.

[*]

אחרי שנערכו אודישנים ללמעלה מאלף ילדים מצאה לקונט את כוכבת הסרט סה רון קים. שמצליחה להנפיק מנעד רחב מאד של רגשות, משמחה עילאית ועד עצב עמוק. לא היה לה ניסיון קודם והטבעיות שלה היא שמשכה את לקונט שטוענת שהילדה הזכירה לה כל הזמן את עצמה.

לקונט מציינת את מקורות ההשפעה שלה, בין היתר, מהבימאי הפיני אקי קוריסמקי הידוע בסגנונו המאופק ובישירות המאפיינת את יצירתו. ואכן, סרטה של לקונט הינו סרט ללא רעש וצלצולים והשקט שבו הוא הזעקה הגדולה ביותר. הסרט הוא מאד ישיר ואפילו כמעט גולמי בדרכו הקולנועית הברורה.

[*]
לא מדובר בעוד סרט על בית יתומים - הילדים אינם אכזריים והצוות אינו מתעלל בילדים - זה ממש לא "אנני" או "אוליבר טוויסט" וכרגיל בקולנוע הקוריאני התבנית המקובלת של סרט על גיבור במצוקה שנגאל בצורה זו או אחר אינה תקיפה גם כאן.

לקונט מתעניינת לא בהווי בית היתומים אלא במה שמתרחש בנפשה של הילדה וכל השאר אינו רלוונטי מבחינתה. לקונט מתייחסת לגיבורה ולשאר הבנות כאל נפשות בוגרות. הם בדיוק מבינים את מצבם וכדי לשרוד הם משיקים את המשחק בפני ההורים המאמצים הפוטנציאליים שבאים לראות אותם.

[*]

שימו לב לציפור המופיעה במהלך הסרט ומסמלת את נפשה הפגועה של הגיבורה. נפש פגועה כל כך שהגיבורה תנסה צעד של ייאוש שמוסרט בשיא של אנדרסטייטמנט ובזה כוחו.

לקונט סיפרה שבעקבות הסרט היא סוף סוף השלימה עם מה שקרה לה בילדותה וכיום היא מעוניינת להמשיך ולעשות סרטים בצרפת ובקוריאה, שתי מדינות שאליהן היא מרגישה היום שייכת באופן שווה.

[*]

הסרט, שכמעט ואין בו פס קול, מתנהל לו באיטיות מהפנטת ובניגוד לעלילות רבות בקולנוע המערבי אין בו שיא אחד שלאחריו נפתרות בעיותיו של הגיבור אלא ממש כמו בחיים, יש כאן אוסף של אפיזודות מלנכוליות המתחברות כולן למסמך קולנועי קורע לב,

עוד יצירה שמוכיחה כי הקולנוע הקוריאני ניצב היום בחזית היצירה הקולנועית בעולם.

סרט עדין ,יפיפה ומרגש.